תחושת ניכור וריקנות.

אני בת 22, יש לי 3 אחים גדולים ממני , הכי צעיר גדול ממני ב8 שנים הוא ואחי הבכור חיים בחו"ל כבר 12 שנים ככה שאני בבית די לבד כי אין לי קשר כ"כ עם האח שגר איתי ועם הוריי. כבר בגיל צעיר הרגשתי תחושה של ניכור, של אי שייכות, אבל התעלמתי, ניסיתי בכל כוחי להשתלב בחברה שבה הייתי בכל המקומות בהם עברתי, עם הזמן למדתי להסתדר ואפילו להתבלט, אני חברותית ומחויכת רב הזמן ואין לי בעיה לדבר עם אנשים, אבל כשאני בחברת הרבה אנשים מתחילה תחושת הניכור הזו,זרה בין כולם ואני מסתגרת בעצמי, בסדר גם עם זה לדמתי להתמודד עם הזמן והבנתי שלא תמיד מתחברים עם כל אחד וזה לגיטימי לפעמים לרצות להיות בשקט גם עם אנשים. בגיל ההתבגרות, כמו כל מתבגרת היו לי עליות ומורדות, מצי רוח משתנים וריבים עם ההורים, בדיוק אז הכרתי את החבר שלי לשעבר שהפך עם הזמן לעולמי, אהבתי אותו וסמכתי עליו הורדתי חומות והתפשרת איפשה על עצמי בדרך, אני מאמינה שזה קורה לכולם בשלב כלשהו ולומדים להתאזן, אני לא הצלחתי ולבסוף נפרדנו כשהוא פגע בי בצורה שגם בקשרים קודמים בחיי לא משנה עם מי לא שברו אותי כך, אבל מחיתי את דמעותיי והמשכתי הלאה אפילו בלי בעיה אפשר לומר, ביליתי הקפי את עצמי בחברות ופגשתי בחורים אבל לא הצלחתי להכנס לקשר מאז וזה היה לפני שנתיים וחצי, אני מרגישה שאיבדתי את האמון שלי באנשים טואלית וכל פעם שזה נהיה רציני אני בורחת, משתדלת ליצור קשרים עם אנשים שאני יודעת שלא יהיה קשה לי לעזוב או כשאר שילכו לא השפיעו על חיי בצורה אינטנסיבית. התגייסתי לצבא, לא ברעל אבל בידיעה שהגעתי למסגרת נוקשה ואני אעשה מה שאומרים לי, כך עשיתי הפכתי למין רובוט, עושה בלי לשאול, הכרתי חברות לחיים שעד היום איתי, אבל הייתה לי מפקדת נוראית שלא היה איכפת לה מאיתנו כאנשים ואפילו כששמחנו והתחברנו רק צעקה והתמרמרה מה שגרם לי אחרי שנה וחצי ממש "לאבד את זה" אחרי שדברתי עם חברותיי לבסיס וביקשתי מהן שנלך להתלונן על היחס המזלזל שלה לממונים עליה אבל אף אחד לא רצה, כל אחד מסיבותיו, אז נדחקתי לפינה שגרמה לי להגיד שאני רוצה לפגוע בעצמי רק כדי שיתייחסו אליי ויעבירו אותי בסיס כי הרגשתי שאין דרך אחרת, לא פגעתי בעצמי, אבל בהחלט הייתי לא אני, לא אכלתי, התפזרתי בזבזתי וכל היום הראש שלי היה עסוק במה הבילוי הבא, האושר הרגעי הבא ובבסיס נהייתי פקעת עצבים, נשברת ומתרגזת על כל דבר בצורה קייצונית, שגם לי זה היה חדש, כי לפני זה הייתי כ"כ רגועה ויודעת להתח ולקחת הכל בפרופורציה, מפעילה את ההגיון ומוסתת את הרגA אני מרגישה שההורים שלי לא מבינים אותי, למרות שאני אוהבת אותם הכי הרבה בעולם והם נתנו לי את הכל, אמא שלי כמו שהיא אומרת, חיה בשביל הילדים שלה, למרות כל הבעיות והשקרים בגיל ההתבגרות אני יודעת שהיא פה לציד תמיד, אבל יש בינינו קצר תמידי בתקשורת וכל פעם שאני מנסה להתחיל שיחת חולין תמיד היא תתנגד לדעותיי ומעשיי וזה נגמר בויכוח טיפשי. מאז שהשתחררתי אני מרגישה ממש לא אני, השתניתי מקצה לקצה ואני לא יודעת ולא מצליחה להמודד עם דברים שפעם היו נראים לי כ"כ ברורים, תמיד הייתי "המייעצת" בין חברותיי ואפפעם לא הרגשתי שאני טועה, אבל בזמן האחרון כל דבר שאני עושה מרגיש כמו טעות ומתברר כך, שיקול הדעת שלי לגבי אנשים השתבש ואני תמיד חושדת שמשהו עומד מאחורי קשרים מסוימים, אינטרס משהו חבוי שלא מגלים לי. התחלתי לעבוד כמלצרית כי זה היה הזמן היחיד שאין לי זמן לחשוב, וכשיש לי זמן אני מתפזרת, מאבדת דברים, מאבדת את הראש, נכנסת לדכאונות ותמיד לא משנה מתי תמיד מלווה אותי תחושת ריקנות ששום דבר לא שווה אתזה, שום דבר לא כייף ופעמים גם לא אפילו ראוי שאני אתחיל לעשות אותו, דברים שפעם הייתי עושה והיו ממלאים אותי בתחושת נועם וכייף היום הפכו לכלום. היה לי חבר 4 שנים עגיל 20 וכבר שנתיים וחצי שאני לא נכנסת לקשרים רומנטיים כי אני מפחדת להפגע ועוד יותר לפגוע או להכביד,נכנסתי לאחורנה לקשר עם מישהו שצעיר ממני ב4 שנים מתוך שעשוע וחשיבה שזה לא יהיה "רציני" אבל גיליתי בן אדם מדהים והרבה זמן שלא הרגשתי ככה עם מישהו ועכשיו אנחנו לא יחד עקב מרחק חוסר זמן וסדר עדיפויות שונה מתברר. הכל שובר אותי, אני לא מצליחה להכנס למסגרת מבלי למצוא פגמים ולעזוב, אני לא מתמידה בשום דבר כי אני מאבדת עניין. קראתי קצת ופשפשתי והבנתי שיש דבר שנקרא BPD הפרעת אישיות גבולית, אני חושבת שעם הזמן שאני מרגישה ככה ולפי מה שקראיתי שמזה אני סובלת אבל אני לא רוצה לקפוץ למסקנות אז פניתי לכאן. בבקשה תעזרו לי.

שלום לך ממליץ לך לפנות לעזרת מומחה.. בהצלחה!