קן הקוקיה

דודי המנוח נרצח ע"י חברו לחדר, בהיותו חוסה בבי"ח לחולי נפש. הרקע לרצח: הוא הדליק את הרדיו/האור בחדר המשותף ובכך הרגיז את שכנו לחדר- חוסה אף הוא- והלה קם והרגו. פרט זה נקבע בוודאות בחקירת המשטרה. המקרה אירע בשנת 1994. אין אני באה להלין על הרוצח שהרי אדם חולה בנפשו איננו בר שיפוט אבל האם אין לבית החולים כל אחריות על הנעשה בין כתליו (וכוונתי כאן לאחריות משפטית). עו"ד עמו התייעצנו טען שאין טעם לתביעה שכן המנוח היה אדם ערירי, לא היווה מקור פרנסה לאיש ואפילו היה ל"עול" מסויים על החברה- האמנם רק בכך נמדדים חיי אדם?

שלום דנה, אין ספק שהמוסד בו שהה דודך המנוח חב חובת זהירות לכל מטופליו וביניהם לדודך המנוח. אין ספק שנגרם נזק, שכן דודך נרצח. ע"מ להוכיח רשלנות יש צורך להראות (בנוסף לשני האלמנטים של חובת הזהירות והנזק) גם קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות והנזק שנגרם, וזו שאלה ראייתית גרידא. בהנחה שהמוסד התרשל יתכן ויש מקום להגיש תביעה וזה נתון לשיקולכם. לגבי גובה הנזק, הרי אין ספק שבמקרה שלך מגיע פיצוי בגין כאב וסבל של המשפחה, שאיבדה את יקירה. בישראל הסכומים הנפסקים בגין ראש נזק זה אינם, לצערנו, גבוהים בלשון המעטה. מעבר לזה, משהמנוח לא עבד ולא היו לו ילדים לכלכל, אני בהחלט יכולה להבין את נקודת המוצא שהנחתה את עוה"ד אליו פניתם, משלא לא ראה תמריץ כספי להגשת התביעה. עם זאת, ההחלטה בידכם, ועליכם לקחת בחשבון כי ההליך משפטי אינו זול(הוצאות , שכ"ט עו"ד וכו' שלא לדבר על החוויות הרגשיות הקשות שעלולות להיות קשורות בכך). חיי אדם הינם קדושים ואין להם מחיר, אך בבוא בית משפט להעריך נזק ולפסוק פיצוי הוא מכמת את הנזק למושגים כספיים. לשם ההמחשה, אילו היה דודך נפצע קשה באופן שהדבר מצריך טיפול של אנשי מקצוע 24 שעות סביבו, אזי פני הדברים היו שונים לחלוטין.

אכן כפי שכתבה קודמתי, מנקודת ראותם של דיני הנזיקין, זול יותר להרוג מאשר לפצוע. אמרה צינית זו נובעת מהיות גישת דיני הנזיקין "כלכלית", קרי פיצוי בגין נזק ממשי שנגרם הנמדד בערכים כספיים. כפי שכתבה קודמתי, אין מחיר לחיי אדם ואין דיני הנזיקין המסורתיים מתיימרים לפצות בגין אובדן החיים בפני עצמו. יחד עם זאת, ניתן לשקול גישה זו מחדש, בפרט לאור החידושים בפסיקת בית המשפט העליון, אשר הכיר לאחרונה במסגרת דיני הנזיקין בראש נזק חדש של פגיעה באוטונומיה של החולה. כלומר, להבדיל מנזק פיזי אשר נזק כלכלי הוא נגזרתו הטבעית, ניתן לתבוע פיצוי בגין הפגיעה בזכויות יסוד, כגון הזכות לאוטונומיה. ואם בגין פגיעה בזכות לאוטונומיה ניתן לתבוע, הרי שבגין פגיעה בזכות לחיים או בזכות לשלמות גופנית כל שכן. לעניות דעתי, במסגרת אותה גישה, יש מקום להכיר בראש נזק בגין אובדן החיים עצמו כראש נזק עצמאי וכן לפסוק בגינו פיצוי בלתי סימלי המשקף בצורה נאותה את גישתה הערכית של החברה לקדושת החיים. כמובן שיש לתחום את גדר הפיצוי וברור שלעולם לא ניתן ליתן ביטוי אמיתי לאובדן חיים בכסף, אך כאמור, יש מקום לנטוש את ההנחה שבהעדר נזק כלכלי של ממש, לא נגרם כל נזק. ברצוני להוסיף מספר נקודות לעניין התביעה עצמה במצב המשפטי הקיים: א. בנוסף לתביעה בגין כאב וסבל של המשפחה, יתכן וישנה אף תביעה בגין כאב וסבל של המנוח. לא ניתנו פרטים לגבי נסיבות גרימת המוות - האם היתה מיידית, האם המנוח סבל עובר למותו ולמשך כמה זמן. לכל אלו יש השלכה על גובה הפיצוי שניתן לתבוע בראש נזק זה. בנוסף לכך, בתי המשפט פוסקים פיצוי במסגרת כאב וסבל אף במקרים של גרם מוות מיידי, מתוך ההנחה הפיקטיבית לעיתים, כי למשך שבריר שניה חדרה לתודעת הקורבן ההכרה כי חייו עומדים להסתיים ונגרם לו סבל בשל כך. ב. אם בכל זאת יוחלט על הגשת תביעה, יש לברר אם נתקיימה בדיקה של נסיבות המוות ע"י ועדת בדיקה פנימית של בית החולים ו/או ועדה של משרד הבריאות. על פי פסיקתו האחרונה של בית המשפט העליון, ממצאי הועדה הפנימית אינם חסויים. ניתן לדלות מהם מידע רב הרלבנטי לתביעה, כגון האם לחולה שתקף היתה הסטוריה של מקרי תקיפה של חולים אחרים בבית החולים, האם אירעו מקרים דומים בעבר בבית החולים, האם הופקו לקחים נכונים וננקטו אמצעי זהירות נאותים מפני סיכון שכזה, האם היו סימנים מקדימים מהם התעלם הצוות, האם הונהגו נוהלים שמטרתם צמצום הסיכון בגין תקיפת חולים מידי חולים אחרים וכיוב'. עו"ד אילן יעקובוביץ.