סדר יום

יש לי שתי ילדות עם הפרעת קשב, בנות 10 ו 7. מקסים לי כל מה שמסביב, המקוריות, החיוניות והכל. אבל.... לרכז אותם סביב משימות יומיומיות זה טירוף. אם נקח בחשבון שמספר המטלות הקבועות ביום יום מגיע לכמה עשרות, ונוסיף לזה את העובדה שבכל אחד ואחד מהן הן מתפזרות כמה פעמים וצריך להחזיר אותן למסלול, אז אפשר להבין את זה שאני יוצאת מדעתי. מדברת על ארוחות, התארגנות לבית הספר, רחצה ונקיון, שיעורי בית והכנת מערכת, התארגנות לשינה, ועוד ועוד ועוד. כל כך הרבה מאמץ בדברים שאחרים לא משקיעים בכך מחשבה. כמה כללים יש לגבי ארוחה? צריך להתיישב. צריך לאכול נכון. כבר לא מדברת על לא ללכלך. אבל אמורים לאכול ברציפות, בלי אלף חלומות וקפיצות לרק לפה ורק לשם ולנזכרתי בזה ובזה. בסיום האוכל יש לשים את הצלחת בכיור, לשטוף ידים ופנים. אני צריכה כל הזמן לרכז אותן, ומה שהכי אכפת לי זה שבסוף אני כבר לא מסוגלת ואני מתחילה לצעוק עליהן. כי אם כבר גמרנו לאכול אז יש עוד ועוד מטלות "פשוטות" שצריך לבצע. אני שונאת את המצב הזה שאני כל הזמן צריכה להיות שם ולהזכיר ולכוון כדי שהעניינים יזרמו. כל כך מתוסכלת. כמה שאני קוראת על המצב הזה ועל העיצות שנותנים זה פשוט לא הולך.

גם לבן שלי בן 11 יש ADD ולקחנו אותו לנוירופידבק אצל דר אסנת רובין. היינו מאוד מרוצים מהטיפול וגם בבית ספר המורה אמרה לנו שהיא רואה שיפור גדול מאוד בילד. מצרפת לך קישור לאתר שלה WWW.HIghself.co.il אני ממליצה בחום מניסיון