התלבטות

לד"ר איריס שלום. אני מטפלת באמנות, לפני כחודש התחלתי לתת טיפולים קבוצתיים בגן חובה. לפני תחילת הטיפול ערכתי אינטייק עם הורי הילדים שהופנו לטיפול. במקרה הנדון, ההורים מסרו לי כי הילד לא יוצר קשר מהיר עם אנשים שהוא לא מכיר, ושאנסה לא לדחוק בו ולהיות סבלנית. האופן שבו נאמרו הדברים לא נשמע לי חריג. כשהתחלתי לטפל, ראיתי שיש לו סייעת,ושהוא נמנע מלהביט בי, כמו כן הוא ממלמל מילים שקשורות למה שעושים בחדר, או מילים שנאמרות בחדר ומעלות בו אסוציאציה למשהו אחר. הוא מסתכל על הילדים בעיניין מחייך מדבריהם, אך לא יוצר מגע או כל סוג של קשר איתם בחדר. איתי הוא התחיל ליצור קשר. הוא מסתכל עליי הוא מבצע מה שאני מבקשת כמו "תיקח את הדף ותניח אותו על המדף", הוא מצייר וכותב אותיות ומילים לרוב. (לא באופן אובססיבי, אלא יותר כמו ילד בגילו שמתלהב מכך שהוא מצליח לכתוב) הוא בן שש וחצי.כאשר אני שואלת אותו "מה מצוייר בציור שלך?" הוא עונה לי.הוא ממלמל את הדברים שהוא רוצה לומר ומוסיף דברים אסוציטיביים שעולים תוך כדי דיבור על הציור. מאד קשה להבין אותו. הצוות בגן אומר שההורים מתכחשים לבעיה, אבל מצד שני יש לו סייעת צמודה. הוא ילד מטופל מאד מבחינת ההורים, הם מלמדים אותו ומטפלים בו באהבה. ברור לי שיש בעיה באופן ההתקשרות שלו עם ילדים ואנשים. יש גם בעיה בדיבור. ההתלבטות שלי היא מה לעשות כעת? האם להמשיך לטפל בו מבלי לזמן את ההורים ולומר להם על הבעיתיות שאני רואה? לדעתי הם רואים את הבעייתיות יותר טוב ממני, הם מטפלים בו, דרך הסייעת ודרך טבלאות שונות ומדבקות שהוא מקבל על קשר שהוא יוזם למשל, או חבר שבא אליו. בקיצור מה עליי לעשות? נ.ב. בטיפול באמנות הוא משתף פעולה, ועובד ברצון.

דליה שלום, אם הבנתי נכון, הטיפולים שאת מעניקה מתקיימים בגן בחינוך הרגיל ולא בגן טיפולי. ייתכן שהילד עבר אבחון ונמצא כמתאים להשתלב בגן רגיל עם סייעת. מתוך מכלול הדברים שתיארת, אם קשיי התקשורת שציינת, נוגעים אך ורק להבעה השפתית, ייתכן והילד אינו PDD, כי אם סובל מהפרעה התפתחותית ייחודית של דיבור ושל שפה. בנוסף, אם הדיבור המבולבל הינו בעל תכנים ביזאריים, ייתכן כי הוא מצביע על רפיון אסוציאטיבי והפרעה בחשיבה. מעבר לשאלת האבחנה, אני סבורה שחשוב מאוד לזמן את ההורים ולעדכן אותם בכל ההיבטים התפקודיים של הילד, כפי שעלו מהיכרותך עימו. לכל הורה יש התמודדות משלו עם קבלת אבחנה או זיהוי קושי אצל ילדו. ישנם הורים המעדיפים שלא להתבוסס בכאב או בחריגות של הילד, אלא "לדבר פחות ולעשות יותר", לטפח את נקודות החוזק שלו ולהקרין זאת גם לסביבה. כפי שעשית עד היום, כבדי את סגנונם, ובעת קביעת הפגישה, צייני כי את מעוניינת לשתף אותם ברשמייך מהטיפול עד כה. בפגישה, התחילי בהדגשת הכוחות של הילד, ההנאה שאת חווה באינטראקציות עימו וכיוצ"ב. המשיכי בתיאור החלקים בהם מתבטאת השונות שלו, בהשוואה לשאר הילדים. אם תתקלי בהסתייגות/התנגדות/ניסיונות להסברים מצד ההורים, הקשיבי להם ונסי, במידת הצורך, לרכך את החרדה ו/או המגננה באופן שאינו שולל את דבריהם, כי אם נותן להם עוד זווית מאיש מקצוע. הסבירי להם שאת מכבדת את שיקול דעתם אך, כמטפלת, חשת שזוהי אחריותך למסור להם את חוות הדעת המקצועית שלך בהתבסס על הידע והניסיון הכללי שלך וההיכרות המתמשכת שלך עם הילד. מכאן, עברי להמלצות, שהעיקרית בהן היא אבחון מקיף ומסודר (אם עדיין לא עברו). צייני כי הם יכולים לעשות זאת גם באופן פרטי. בשל הקושי המובן של ההורים להכיר בחריגות הילד, הם מגוננים עליו (ועל עצמם) ויוצרים באחרים חשש לפגוע ברגשותיהם ו"להתערב". לדוגמא, מבין שורותייך עולה איזו שהיא המעטה במקומך ("לדעתי הם רואים את הבעייתיות יותר טוב ממני"). לעומת זאת, צוות הגן סבור כי ההורים מתכחשים לעומק הבעיות של הילד. הפרידי בין החרדה הטבעית של ההורים, שיש לעבדה ולהכילה (אולי במסגרת אחרת) לבין החרדה שהם מעוררים בך ובאחרים בנוגע להכרה במצב. אף כי סיטואציות מסוג זה הינן מאתגרות ולא פשוטות עבור המטפל, זכרי ואף הדגישי בפני ההורים כי טובת הילד הינה מעל לכל וחשוב שיקבל את הטיפול המתאים לאבחנה/בעיה שלו ללא עיכוב. בברכה, ד"ר איריס שגב.