שאלה לגבי אספרגר

היי איריס אני בן 26. בילדות היו לי קשיים חברתיים. היום הייתי אצל פסיכיאטר (בגלל חרדות) אחרי שהייתי לפני כן עם אחת אחרת והחלפתי עקב בקשה של מטפלת ה-CBT. ביסודי לא התחברתי בכלל עם אנשים מהכיתה והיה לי רק חבר אחד מכיתה אחת נמוכה יותר. בחטיבה הייתה קבוצת אנשים שנפגשתי איתה אבל אף פעם לא באמת הייתי "איתם". ותמיד פחדתי מלדבר שלא ירגישו שאמרתי משהו שהוא "לא קשור". בתיכון לא יצרתי קשרים כ"כ אבל גם לא רציתי. בצבא לעומת זאת כבר התעניינתי מאוד בקשרים חברתיים וכבר נפגשתי עם החבורה מהצבא בימי שישי וגם דיברתי עם אנשים בצורה הרבה יותר זורמת. הוא אמר לי שיש לי אספרגר ושזה אף פעם לא עובר לגמרי. מצד שני, היום אני בן 26 ואני מאוד מתעניין בלהתקרב לאנשים ואני חושב שאני כבר מתקשר לא פחות טוב מאדם ממוצע ולדעתי גם יודע לקרוא רגשות/מחשבות של אנשים בדיוק כמו כל אדם ממוצע. אז נכון, לא היה לי את ההילוך האוטומטי שאמור היה להקנות לי מיומנויות תקשורת באופן אוטומטי, אבל כן יש לי גיר ידני (תיבת הילוכים ידנית) שבעזרתו, אחרי הרבה זמן ומאמץ, אפשר להגיע לאותן יכולות חברתיות ולאותן מיומנויות תקשורת בדיוק כמו כל אדם ממוצע ואולי אפילו יותר טוב. אשמח לשמוע את דעתך. תודה

לא באמת הייתי איתם בתוך השיחות וכו'... כאילו הייתי בחוץ במובן מסויים.

ניב שלום, לא ניתן לאבחן אדם מבלי לפגוש אותו פנים-אל-פנים. התיאור שמסרת עשוי להיות מתאים לאספרגר וכן לאבחנות אחרות. לעיתים, גם ללא כל אבחנה, ישנם אנשים שהסגנון הבינאישי שלהם נוטה להיות הימנעותי. תמיד מומלץ לפנות לחוות-דעת שנייה כשמתלבטים לגבי האבחנה המדויקת. מעבר לאבחנה, הנקודה החשובה בהווה היא הרווחה הנפשית שלך. חשוב להבין האם אתה שבע-רצון מחייך החברתיים והאם יש לדעתך מקום לשכלול הכישורים הבינאישיים על מנת שתחווה חיים מספקים ומתפקדים היטב. בברכה, ד"ר איריס שגב.