אמא שלי חולת סכיזופרניה

זה התחיל בתור תהליך קירוב לדת והיום בדיעבר אני מבינה שזה חלק מהמחלה, מדובר במצב של כמעט 10 שנים שהחמיר משמעותית בשנתיים האחרונות ותוך כדי גם המשפחה הבינה וקיבלה שמדובר במחלת נפש. לקח לנו המון זמן להביא אותה למצב שהיא רואה פסיכיאטר ונותרנו במצב של ברירת מחדל של אישפוז שככל הנראה יעשה בכפייה. כיום בת 44 והיא לוקחת 20 מ"ג של זיפרקציה בערך כ- שלושה חודשים ללא שיפור משמעותי. רציתי לדעת מניסיונך האם יש לאנשים שחולים במחלה כל כך הרבה זמן ללא טיפול סיכוי לצאת מזה ולא להיות מאושפזים לתקופה ארוכה או כל החיים? בנוסף רציתי לשמוע את חוות דעתך לגבי בית החולים כפר שאול (מפאת התיאורים המזעזים שאני שומעת על המקומות הללו) אודה לתשובתך חג שמח,

שלום טלי. אין ספק שזו חוויה לא פשוטה להתמודד עם אם שסובלת מהפרעה נפשית ולפעמים זה גורם להיפוך יוצרות בכך שהבת צריכה לתפקד כדמות האחראית בעוד האם מתמודדת עם המחלה וכו'. ולשאלותיך: 1) האם אמך תצטרך להיות מאושפזת כל החיים? איני יכול לענות על המקרה שלה באופן ספציפי אך באופן כללי כשסכיזופרניה פורצת בגיל יחסית מאוחר אז בד"כ הפרוגנוזה (התחזית) היא יותר טובה ואחוז גבוה מהמתמודדים מצליחים לקיים חיים סבירים תוך טיפטול ומעקב מסודרים ללא הזדקקות לאשפוזים ממושכים. 2) נכון שעדיף להתחיל טיפול כבר בשלבים הראשונים על מנת למנוע התדרדרות אולם אין זה אומר שאם תתחיל טיפול עכשיו מצבה לא ישתפר, ורוב הסיכוי שהוא כן ישתפר. במידה ותרופה אחת לא עזרה, ניתן להחליף לתרופה אחרת. 3) אין זה תפקידי לחוות את דעתי על בתי חולים שונים או רופאים אחרים אך בהחלט ניתן לומר שכפר שאול הוא בית חולים מצויין עם רופאים מהשורה הראשונה. בברכה, ד"ר אהוד ססר