אחי חולה סכיזופרניה ולא מטופל כיאות, מה ניתן לעשות

ד"ר ססר שלום, אחי מאובחן כחולה סכיזופרניה מזה 10 שנים. כיום הוא בן 37, לפני המחלה הוא אמנם התנהג מוזר והיה בודד אך הוא שירת בצבא ועבד במסגרות שונות. מאז ההתקף הפסיכוטי שהיה לפני כעשר שנים הוא כמעט ולא יוצא מהבית. הוא גר עם הוריי המבוגרים (שניהם מעל גיל 70) ןרוב היום הוא רואה סרטים מצויירים בטלוויזיה. פעם בכמה חודשים הוא הולך עם אמא שלי לראות את הפסיכיאטרית שלו. אני כבר לא יכול לספור את כמות הפעמים שניסיתי לשכנע אותו שיראה פסיכולוג או שיסכים שתבוא חונכת לבית או שיצא לאיזה מסגרת. אך הוא פשוט מסרב וטוען שטוב לו כמו שהוא וגם הוריי לא ממש תומכים בהבאת חונכת הביתה. מה ניתן לעשות? אני מודאג מאוד שיבוא היום וההורים שלי לא יהיו שם והוא לא ידע להתמודד עם החיים. אני גם חייב לציין שאני מרגיש שאמא שלי מגינה עליו יתר על המידה ואפילו סנדוויץ או כוס תה הוא לא מכין לבד כי היא מכינה לו.

את מתארת בפירוש את המצב של ה'תסמינים השליליים' של מחלת אחיך, כלומר, מסתגר לא עושה כלום לא יוצא ו'רואה סרטים של ילדים'. כך שמצד אחד, אין הרבה מה לעשות וודאי לא בכח, כלומר, הוא באמת רחוק מלבוא לטיפול פסיכולוגי וכדו' והוא גם לא יודע להסביר לעצמו מה יעזור לו חונך ו'מה הוא צריך חונך'. אני רק מסביר לך את המצב וכפי שהצגת אותו. אך בודאי אין זה אומר שלא שייך לעשות כלום ואין מה לעזור, אגב, אני אישית חולק על תורת ה'תסמינים השליליים' וסבור שזה רק הגדרה רפואית לצורך טיפול אך לא דבר אמיתי באדם וכמחלה שיש. [כתבתי על כך מאמר באתר לשמ"ה תחת הכותרת תסמינים שליליים הגישה המעצימה מול המייאשת]. אך ברור הדבר וכמו בכל מצבים כאלו ובפרט כפי שתיארת, שזה לא יהיה קל בכלל לקרב אותו אל תהליך, ולגרום לו להתקרב אל החיים. עיקר הסיבה, כי זה דבר שצריך לבוא גם ממנו, כלומר שהוא יחוש את הרצון הזה, לא מספיק שכנועים בשכל, וכדי לגרום לכך ולהביא אותו לגירוי פנימי, צריך הרבה מאמץ והרבה סבלנות. השאלה אם את מסוגלת לכך, ומודעת גם לקשיים שבדרך. כמובן עיקר העזרה תקבלו ולזה יש את כל ה'סל שיקום' אך למשל בקטע הזה של לגרום לו בכלל לרצות לפנות לעזרה, כרגע את מתמודדת עם זה. ועוד מילה, לגבי העתיד ששאלת ביום שההורים לא יהיו וכו'. אכן, המצב אז ישתנה ויתכן שלא תהיה לו ברירה אלא ללכת להוסטל וכדו', ואגב, היום זה לא כל כך נורא הוסטל, זה לא מה שהיה פעם, אולי אפילו יתחיל לחיות מחדש. זה גם צריך להיות הכיוון כרגע אם רוצים להוציא אותו מהבית אל החיים.

את מוזמנת לפורום שלנו 'שיקום בריאה"נ-יעוץ ותמיכה.

שלום. התשובה של בן יעקב היא מקיפה ולא נותר לי אלא רק להסכים ולהוסיף מספר דברים (שכבר כתבתי בעבר): 1) סוגיית השיקום: את מתארת מצב שבו אחיך אינו מתפקד כלל. יש מקום להתחיל הליך שיקומי, אבל איך משכנעים מטופל שסובל מסכיזופרניה להתחיל בהליך שיקומי כשהוא לא רוצה? מאז חוק שיקום נכי נפש בקהילה משנת 2000 יש מגוון רחב של אפשרויות שיקומיות שניתן להציע כולל (בין השאר) מגורים, תעסוקה, לימודים, ליווי אישי ואפילו טיפולי שיניים. אולם אין אפשרות להכריח מטופל שאינו רוצה בכך. לפעמים ההתנגדות נובעת מחוסר ידע, לעיתים בשל הרצון להימנע מ"סטיגמה", לעיתים בשל חוסר תובנה למחלה "אני לא חולה", לעיתים בשל הסימנים ה"שליליים" של המחלה (חוסר יוזמה ומוטיבציה) ולעיתים מתוך פחד מהלא נודע. כמובן שאין פתרונות קסם אבל ניתן להיעזר במספר טיפים כלליים: א) יש לפעול ליצירת קשר טיפולי טוב ובונה אמון עם הגורמים המטפלים. ב) יש לתת הסברים מקיפים על מהות השיקום (הוסטל, דיור מוגן, חונך, סומך, תעסוקה מוגנת, מועדון חברתי ועוד). במקרים רבים ההתנגדות של המטופל נובעת מחוסר ידע ותו לא. ג) ניתן לארגן ביקורים במספר מסגרות (כגון הוסטל או מועדון חברתי) לצורך התרשמות בתאום עם העובד/ת הסוציאלי/ת. שוב – במקרים רבים מטופלים משנים את דעתם לאחר שהם רואים את המסגרת כולל כל האפשרויות הגלומות בה – חיי חברה, חוגים, תעסוקה וצוות מקצועי מיומן אתו ניתן להתייעץ בכל עת. ד) ניתן להסביר למטופל שהוסטל או דיור מוגן אינו סוף הדרך – בהמשך ניתן להתקדם לדרגות עצמאות גבוהות ולתעסוקה בשוק החופשי. ה) כמו כן ניתן להסביר שמעבר למסגרת אחרת אינו מהווה נתק מהמשפחה כלל ועיקר. הוסטלים נמצאים במרכזי אוכלוסיה וניתן לבקר את המשפחה בכל עת, לבוא לחופשות בסופי שבוע וכד'. 2) למי פונים לגבי השיקום? לרווחה (עובד סוציאלי) או לפסיכיאטר המטפל. לאחר מכן, במידה ויש שיתוף פעולה, העו"ס קובע תור ל"ועדת סל שיקום איזורית" שיש לה את הסמכות לדון ולאשר את האפשרויות השיקומיות השונות האמורות לעיל. מומלץ שלועדה יגיעו גם בני משפחה כדי להציג את הצד שלהם. 3) קבוצות תמיכה למשפחות: התמיכה בבני המשפחה היא חשובה ביותר לצורך התמודדות עם בן משפחה הסובל מסכיזופרניה. לפעמים חשוב לא פחות ללמוד במה _לא_ להתערב (יש משפחות שמעורבות "יותר מדי" בחיי בן המשפחה החולה ובכך גורמים רק להחרפה במצבם). בכל אופן אני לא יודע מאיזה אזור אתם, אבל אני יכול לומר שבהרבה מרפאות לבריאות הנפש יש גם מסגרות של תמיכה במשפחות (בד"כ קבוצות שבועיות) כמו גן מסגרות כגון מיל"ם, אנוש, בית אקשטיין ועוד. יש ליצור קשר עם המרפאה שלכם ולברר. בברכה, ד"ר אהוד ססר