רופא שחולה בסכיזופרניה

היכול רופא(פסיכיאטר מומחה או ניורולוג מומחה) שחולה בסכיזופרניה לחתום לעצמו על אישורים רפואיים ולחתום על מרשמים לתרופות לעצמו? עידו

שאלה תמוהה... בכל אופן כל אדם (גם רופא) שנמצא ברמיסיה ממחלתו וקיבל אישור להמשיך לעבוד ממשרד הבריאות (כגון רופא תעסוקתי) יכול לעבוד כרגיל, וזה כולל חתימה על מרשמים. נוסיף שבד"כ (יש אמנם יוצאי דופן) מתמודדים עם סכיזופרניה אינם מצליחים לתפקד ברמה שמאפשרת להם להיות רופאים מומחים פעילים. בברכה, ד"ר אהוד ססר

מה שאתה בעצם אומר זה שיש זהות מוחלטת בין אחוז הלוקים בסכיזופרניה (אאל"ט זה משהו כמו 1%) לבין אחוז הרופאים הפסיכיאטרים (והרופאים בכלל). אשמח לראות סטטיסטיקה שתאשש שפסיכיאטרים אינם נופלים באחוזי התחלואה המאובחנת שלהם ביחס לשאר האוכלוסיה אותה הם מאבחנים. אגב, סטטיסטיקה מעניינת שנתקלתי בה פעם טוענת שפסיכיאטרים הם האוכלוסיה האובדנית ביותר (לפי מחקר אחר הם מקום שני אחרי רופאי שיניים). אם מוסיפים לזה את הנתון המפורסם לפיו פסיכיאטרים (בריאים) מעורבים בפלילים הרבה יותר מחולי סכיזופרניה אז על פי ההיגיון המוסרי הפסיכיאטרי, צריך לאשפז כל פסיכיאטר שמראה סימנים של חוסר יציבות בכפייה (אם זאת לא קבוצת סיכון דה לוקס אינני יודע מה כן - ואינני רואה גם טעם לשאול אנשים עם כאבים בחזה אם הם נוהגים לעשן). למה להסתפק רק בשלילת רישיונות? לא חראם ?

מדוע? מסיבות כמעט פרוזאיות. הפסיכיאטריה הממסדית במתכונתה העכשווית בישראל ובמערב, היא כוחנית וכמעט אלימה כלפי אלה המתויגים על ידה כחולים. חולה מאובחן הוא מקופח סדרתי מכל בחינה אפשרית, החל משוק העבודה (נראה אותך מתברג לכל חברה רצינית במשק עם אבחנה, כשאנשי המילייה מאיישים את מחלקות כח האדם), וכלה בסכנה מתמדת שמרחפת מעל ראשו באשפוזים כפויים (הרבה יותר קל לאשפז בכפיה אדם שאובחן, כי בתור ברירת מחדל הוא תמיד נכנס לקטגוריה של "חסר שיפוט"\"בלי תובנה למחלה"\"בעל מסוכנות" וכו'), ובתווך, נכללת גם סכנה חריפה לרישיון הנהיגה שלו, לרישיון הנשק , וכפי שמישהו כאן שאל - גם ליכולתו להיות מבוטח ולהוציא רישיונות מקצועיים רבים (כמעט כל מקצוע "אחראי" יורד מהפרק - ממורה לנהיגה ונהג מיניבוס ועד מקצועות 'רפואיים', לרבות טכנאי שיניים!) . על כן, ברור מאליו שפסיכיאטר שאובחן לא יוכל להמשיך לעסוק במקצועו ויאלץ לעשות מה שעשו הרופאים שהגיעו מרוסיה בשנות התשעים (-לטאטא רחובות, למי שהיה צעיר מדי לזכור באותן שנים). ולכן - פסיכיאטרים יודעים היטב שעליהם להיזהר זהירות יתרה ולא להגיע למצב שבו "יאבחנו" אותם כ"חולים". שנית, במיוחד במדינה כמו שלנו שהקליקה המקצועית קטנה וגילדאית בה, סביר להניח שפסיכיאטרים לא יאבחנו זה את זה כמעט בכל מצב. שלישית, פסיכיאטרים הם אוכלוסיה אמידה יחסית ולכן אם כבר יזדקקו לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי, ילכו לקולגה או רופא אחר, באופן פרטי, ובטיפול פרטי וסימפטי שכזה - מי יאבחן אותך כסכיזופרן? מקסימום תסגרו על איזו הפרעונת אישיות חולפת או משבר זמני בשושו. :) כל זה, מן הסתם, לא בדיוק הנרטיב של החולה הממוצע במחלקה הסגורה: בדרך כלל קטין או בן עדות המזרח או עולה חדש, חסר יכולת כלכלית (לפסיכולוג פרטי או לעורך דין טוב שיוציא אותו מהאשפוז הכפוי), שנמצא בעל כרחו במשחק הסאדו מזוכיסטי המוכר של הפסיכיאטריה שבו עד שאתה לא "מקבל תובנה למצבך" ומדקלם בראש מורכן את המנטרות שלהם ("אתמיד בטיפול האמבולטורי", "אלך לשיקום", "יש לי מחלה אני צריך תרופות בשביל להתרפא") הם לא ישחררו אותך מ"בית החולים" ולא יפתחו את הדלתות הכפולות, ויעלו לך את המינונים עד שתרעד (מה שכמובן עוזר להצדיק את עמדת נציג בית החולים בועדות ערר, כי הרי אדם פרקינסוני וזומבי לא נראה כמו דוגמן צמרת שם) - ואם לא תבלע את התרופות "מרצונך", הם גם יורידו לך את המכנסיים בכח וינעצו לך מחטים בישבן. אם זאת לא ההגדרה של אונס אני לא יודע מה כן. גם אם תנאי הכליאה טובים יחסית והמיטות יפות - כמו שכתוב באחד מהמאמרים שקראתי ב"רפואה ומשפט" (וזה לא מה שליצמן ראה באברבנל למשל, ושאני ראיתי בבית חולים אחר באיזור השפלה)- כליאה היא עדיין כליאה, ותיוג גזעני ומשפיל הוא עדיין תיוג. אז לסיכום שאלתך - פסיכיאטר יכול להיות מאובחן, אבל זה (כמעט) לעולם לא יקרה. לעומת זאת, אנשים רגילים יכולים גם יכולים, וזה קורה לרבים וטובים.