חברים יקרים

היום היה לי מין התקף שכזה.קשה לי לקרוא לזה התקף.כי זה תהליך מתמשך.זה לא בא בפתאומיות. איך שיצאתי מהבית והסתכלתי על השמים האפורים, הרגשתי כבר מועקה פנימית. לפעמים נדמה לי שרק אני רואה שמיים אפורים מאיימים ואף אחד אחר לא.(ואני דווקא אוהבת חורף). הלכתי לכיוון הפארק הליכה של כ20 דקות בערך.הייתי עייפה נפשית ,מפוחדת.לאט לאט התחיל קוצר נשימה שהלך וגבר, לא יכלתי לסבול את הרעש של המכוניות, הכביש הראשי.לראות את האנשים יושבים בתחנת האוטבוס, וכל מיני מחופשים למיניהים.איך לא מפחדים? איך חיים בכזאת קלות? והמחשבות הולכות ומתגברות, וקוצר נשימה שהופך לבלתי נסבל.והרגליים לא מחזיקות.ואני אוחזת חזק את העגלה של התינוק שלי, שהפכה ב 10 חודשים אחרונים למשענת חיי.המקלט שלי .אני רק איתה.אני כבר לא מסוגלת ללכת לבד לאף מקום.וגם לא רוצה.ואז הרגע שהבנתי שבאמת אני חולה, חולה, חולה היה הרגע שבו היגיע טשטוש ראייה. ואני מתחילה להילחץ לשים את כפות ידיי על הפנים על הפה,מפחדת להתעלף מפחדת למות,אני כל כך פחדנית. ילדה קטנה לבד שהולכת עם ילד קטן. ועצוב, ועצוב. ואני בוכה מבפנים.ואם אני לא אמצא מקלט, אני אתעלף במאה אחוז.או שאמות, נפשי נמות.נכנסתי לאיזה בניין בכביש הראשי הזה, פתחתי את השער כמו איזה מפגרת שמחפשת מישהו בבניין.והתחלתי לעשות סיבובים.ומחשבות רצות בתוכי.אני חלשה, למי להתקשר, אין לי פלאפון,אולי אני אקח מונית, איפה אני אמצא מונית, אפילו לעמוד אין לי כוח.אולי אוטובוס, לא בא בחשבון.אני אתעלף עד לתחנה. פחד, ופחד ,ופחד.ואני הולכת בבניין.ועושה פרצוף של ילדה קטנה שרוצה לבכות. ואז אני אומרת לעצמי אני לא מדמיינת, זה אמיתי.למה צריך להתבייש בזה. למה עכשיו אין מי שינחם אותי. ואני מוציאה קולות חרישיים של בכי ורחמנות עצמית.ויודעת שאני חייבת לצאת מן הבניין.ואני ממשיכה לעבר הפארק שאני כל כך אוהבת .את כל הילדים המתוקים והאמהות והמטפלות.ומגיעה לשם.חלשה ,חיוורת.הילד לא כל כך שקט.ואני מגיעה בכל זאת. אני מנסה להסתיר, אין כוח לדבר .עייפה כל כך. ולאט לאט.הפחד יורד.אבל ההרגשה של החולשה לא עוזבת. חוסר שיווי משקל מעצבן.וזאת המחלה, וזאת אני.ממשיכה לתפקד, ממשיכה לדבר לשוחח.עד שחוזרת בסופו של דבר לאחר שעה, שעתיים הבייתה.עצוב.עצוב מאוד.ולמה זה קורה? אין תשובה לאף אחד.ואני מבולבלת.אני אוהבת את החיים.תמיד אהבתי אז למה אני שונאת את הרחובת, הכבישים,הרעש? התחפושות האלה שמקושרות אצלי עם שמחה .אבל איך אפשר לשמוח עם סובלים?

האם יכולה להיות מחלה שקשורה במערכת העצבים שגורמת לחרדה.אבל היא לא מחלת חרדה.כלומר:האם ייתכן שמערכת העצבים " מקולקלת", מאיזשהי סיבה.וגורמת לכל מיני תופעות פיזיות , ביניהים חרדה. אבל החרדה היא משנית.ובעצם האדם חולה במחלה אחרת? נניח איזשהי בעייה בשיווי משקל.הרי יש כל כך הרבה מחלות.מה הסיכוי שבן אדם שלא היה חרדתי מימיו , יהיה חרדתי?

אטא

מעניין שקלטת ישר שזה אגרופוביה.אנשים שלא סובלים מזה לא ממש מכירים את זה. וזה קשה...

הייתי מעוניין להחליף איתך "חווייות" בנושא האגרופוביה

שרונה היקרה, האם את סובלת מדיכאון שאחרי לידה? חברה שלי עברה את זה, מאוד דומה למה שאת מספרת. יש לזה טיפול, תרפיה ו\או תרופות קלות. לא להתבייש ללכת לטיפול. זה עוזר מאוד. כל טוב, דנית

אם כי אני מאמינה שברגעי ייאוש יש סימני דיכאון ואפילו רבים.אבל לשמחתי טפו טפו טפו . מזה מעולם לא סבלתי. להפך ברגע שילדתי פרץ של שמחה ועירות,אפיין אותי במשך חודשים רבים. הדיכאון שלי הוא בגלל הדברים שלא ברורים לי ולא ידועים לי. אני לא יודעת מה זה חרדה עד היום .אני יכולה לדקלם בעל פה, את כל האינפורמציה שיש לי בראש . אבל עדיין אף אחד לא מסביר לי איך בן אדם שלא סבל מימיו מחרדה כזאת כרונית לוקה בה.אני לא חושבת שאי פעם אבין. אבל זה כבר נושא אחר.

שרונה היקרה קראתי את ההודעה שלך ואני בוכה נורא עכשיו כי הצלחת לרגש אותי ואני כה מיזדהה איתך. אנחנו לא היזמנו את זה על עצמנו ולא אחת אנו שואלים מדוע זה קורה לנו ובמה חטאנו וקשה לנו עם חוסר הידיעה ואי מתן התשובות הברורות והנחרצות אבל אולי לא כדאי לנו לעסוק במדוע זה קורה. אולי כל מה שאנו צריכים לעשות זה לשאוף קדימה ולא לחקור יתר על המידה על אף הרצון העז לדעת. שרונה, את כל כך חזקה ומדהימה. בנאדם אחר בוודאי שכבר מזמן היה חוזר הביתה ומסתגר או לוקח את המונית הראשונה ואליו את נשארת להילחם עם כל הכוח שיש לך באויב הכל כך קשה והאכזרי הזה. החולשה נובעת הצורך הזה להילחם ולהסתיר והיא באמת חולשה ממקור נפשי ולא פיזי. שרונה , היום היה אולי יום לא כל כך טוב אבל מחר יהיה יותר טוב. וכמו שקרתאי פעם : " מלחמות החיים לא תמיד מבקשות את האיש החזק וכתפיו הנוקשות אם יתמיד אז תמיד ינצח בכל רק אותו האדם החושב כי יכול ואני יודעת שאת יכולה. את תצאי מזה- אני מאמינה בך! שרונה היקרה, אני פה תמיד ואת תמיד יכולה לדבר איתי. תרגישי טוב שלך, אריאל

אני גם חושב שלמרות הכל יש לך אופי חזק..לפי איך שהתמודדת אם ההתקף! וזה יעזור לך להיתגבר בעזרת (לדעתי) טיפול תרופתי לי עזר מכל התרופות "רק אפקסור" דרך אגב קראתי מאמר ששימוש ממושך בקסנקס גורם לאגרופוביה!! אז עיצה קטנה -אל תיסחבי את זה יותר מידי וגשי לטיפול בהצלחה!

לשרונה שלום, הדברים הקשים ביותר בחרדה הם "תופעות הלוואי של החרדה". אני מתכוון לשאלות כמו, למה זה קורה לי? איך אני לא יכולה להתגבר על זה? יש לי אופי חלש!! אם הייתי חזקה זה לא היה קורה לי! נמאס לי, אני אשמה וכך הלאה. איני אוהב את המילה מחלה אבל אם כבר השתמשת בה אז מדוע לחפש אשמים? נכון שיש לנו נטיה כזו. אם משהו מצטנן אז אנחנו אומרים שזה בטח בגלל שהוא הלך יחף.... לפחות ככה מצאנו את האשמה. כלומר, גם במחלות גופניות יש את המחשבות הללו אבל בטח בעוצמה פחותה. הגיע הזמן לתת לגיטימציה לחרדה והיא הפרעה כמו כל מחלה או בעיה רפואית אחרת. את לא אשמה, את לא הבאת את זה על עצמך, וכנראה שהחרדות יחלפו עם טיפול וגם בלי טיפול. את צריכה לחזור ולשנן מספר משפטים. ראשית לא יגרם שום נזק, לא תתעלפי ולא תיפגעי אפילו אם את מרגישה כך, המוח שלנו ממציא לנו פטנטים ואנחנו בטוחים שזה עלול לקרות אבל בסך הכל תרגישי טוב. הדבר השני החשוב ביותר הוא שהחרדה תחלוף ואת תשובי ותרגישי טוב כרגיל. כל הכבוד על המאמצים, רק מי שעבר את מה שאת מרגישה יכול להעריך את הכוחות שנדרשו כדי להיות בגן ולהינות עם הילד. שיהיה רק טוב ושהחרדה תחלוף במהרה. דרך אגב, כנראה שאת נהנית מהבית החדש? ביי הידש