האם אני באמת?

כבר כמה ימים אני חושבת לעצמי (אחרי שהציפראמיל התחיל לעבוד כמובן), שאולי אני עושה את עצמי, אולי דימינתי הכל ואני מגזימה בציאורים שלי? אולי לא הכל כל כך נורא כמו שעשיתי ממנו כשהלכתי לרופאה? התחלתי טיפול קוגניטיבי אבל אני לא מרגישה רע בזמן האחרון אז אין לי מה לרשום בטבלאות וזה עוד משהו שגורם לי לפקפק בקיום המחלה שלי (דיכאון..) יכול להיות שהכדורים גורמים לי להרגיש וטב כל כך שאין לי מחשבות אוטומטיות כרגע? האם המחשבות האוטומטיות מופיעות רק ברגעי משבר וdown כללי? או שהן אמורות להיותשם כל הזמן כמו לפני הכדורים? גם העובדה שעוד לא עזבתי את הדירה של האקס שלי מחזקת אצלי את ההרגשה שאני אולי לא ממש חולה כי הוא לא מתייחס לכך כמחלה אלא כהתפנקות. כאילו לא באמת רע לי (או היה לי רע לפני הציפראמיל..) האם זה בסדר לחשוב ככה? זה צריך להדליק אצלי נורה אדומה?

לשירה שלום, ראשית, יופי שאלו המחשבות שלך,, באמת נראה שהמצב השתפר וזה העיקר כל היתר אלו השערות ותיאוריות ומחשבות והעיקר שאת מרגישה טוב. בהחלט שהמחשבות הדיכאוניות (בקשר לטיפול הקוגניטיבי), קיימות במצב של דיכאון, הרגש צובע את המחשבות והמחשבות צובעות את הרגש. כאשר הרגש וההרגשה משתנים אז גם המחשבות משתנות. זה העיקרון של הטיפולים הקוגניטיביים. את בסדר גמור זהו ואת נמצאת בשלב ביניים במהלך של השיפור כאשר את צריכה "לצבוט את עצמך" כדי לדעת שזה באמת. עוד מעט נהפוך אותך למעודדת הרשמית של הפורום. תתחילי את מכתביך ב"מניסיוני האישי". טוב, מספיק אני קצת נסחף מפני שאני שמח שאת מתקדמת ומרגישה טוב. המטרה היא להתחזק ולהיות חזקה כדי שתוכלי לקבל את ההחלטות הנכונות ביותר עבור עצמך ולעתידך. אם אני זוכר טוב, כרגע הדבר החשוב ביותר הוא לסיים את הבחינות ואת הסמסטר? תמשיכי לשמור על קשר ביי הידש

לשמוע שאתה זוכר אותי ואת בעיותי למרות שיש עוד אנשים בפורום, וגם אנשים שאתה מטפל בהם בעבודתך. חץ מזה, אני חושבת שאולי לא הבהרתי את עצמי כראוי. יש לי תחושה שאני מרגישה טוב מדי למרות שאני רק חודש בטיפול קוגניטיבי. הייתכן? אכן כרגע אני חושבת על לעבור את הסימסטר. נשארתי עם שני קורסים מתוך ה-8 שהייתי אמורה לעשות כי זה מה שאני מרגישה שאני מסוגלת כרגע. מצאתי עבודה אפילו, למרות שאני מפחדת נורא להתחיל להיות בסביבת אנשים ובכלל לקחת על עצמי התחייבות. המעבר חזרה לבית של ההורים בטח גם ייצור משבר כי הם לא יודעים על מצבי ואני מעדיפה כרגע לא לספר להם. אני חוששת שיוור מצב שאני אצטרך להעמיד פנים כל הזמן שהכל בסדר ... נו, טוב, לפחות פה אני מקבלת תמיד תמיכה וכל חברי עוזרים לי ותומכים בי כל פעם שיש לי מצב רוח קצת רע. יש לי ממש "משמרות מצב רוח" אני רק מרגישה קצת בעסה, מרימה טלפון לחברה שלי והיא מתייצבת לסחוב אותי לצעידה או לבית קפה.