העלבון הפסיכיאטרי

היה לנו יום עיון בעבודה, על מצבי הלחץ ופוסט הטראומה בשדרות ואחרי מלחמת לבנון השניה. ההשתלמות היתה לאנשי מקצוע. דיברו שם על זה שאחרי טראומה, סמוך לטראומה, יש לאדם הרבה צורך לדבר על מה שהוא עבר. חלק מהטיפול בטראומה הוא לנרמל את החוויה, כלומר לא להתייחס אליה בפחד, בדחייה או בהשתקה, אלא בצורה שמסבירה שבמצבי לחץ זה נורמלי להגיב בהלם או בעוררות מוגברת. חשבתי על הפסיכוזה כטראומה. להשתגע זה טראומטי. ומה שהכי טראומטי זה לא התכנים הפסיכוטיים, החוויות של העוררות או של הכעס, אלא הפחד והקושי של הסובבים להקשיב ולא להרתע. הפסיכיאטרים לא מקשיבים באמת לחוויה. הם עסוקים בתיוג, באבחון. הפצע נפער כשאומרים לך שבגלל שהשתגעת יכול להיות שיש לך מחלה כרונית. כלומר יש כאן פצע כפול- גם לא מקשיבים בצורה אמפתית לחוויה, וגם לא נותנים חוויה של נורמליזציה לפסיכוזה... זה לא נורמלי להשתגע... אבל למעשה, במצבי טירוף זה נורמלי... יש חוויה שבה מתערבבים הפנימי והחיצוני, הטירוף החיצוני נכנס פנימה, ולהיפך. בתור משוגעת כרונית אני יכולה להגיד שהפצע שלי הוא מאי ההקשבה. היו שהקשיבו לי, אבל חווית הבהלה של הציבור ברגע האמת, נחרטה איפשהו במקום מאד כאוב ופצוע. ואז, כשרציתי לדבר הרבה כי היה לי הרבה מה להגיד, ולאנשים לא היה את הסבלנות להקשיב לי כל כך הרבה, אז מגיעה פגיעה נוספת- את שמה את עצמך במרכז, את חושבת רק על עצמך... זהו העלבון הפסיכיאטרי שלי. בגלל זה הידש הוא אדם כל כך יקר. כי הוא היה מוכן פשוט להקשיב להכל. בסבלנות ובלי שיפוטיות, כל כך הרבה דיבור היה לי לדבר, וכל כך הרבה מקום קיבלתי ואני מקבלת כאן. ואתם, חברי הפורום, כמה פירגון, כמה אהבה, וכמה חברים טובים יש לי כאן ואני אומרת לכולם תודה. כשאי אפשר לקבל מענה אצל ה"נורמלים" אפשר לקבל אותו אצל ה"לא נורמליים". נורמה משמעה רוב. היות והנורמות היום כל כך מעוותות, נראה לי שיותר נורמלי להיות לא נורמלי... מה שלא יהיה, שיהיה טוב שבת שלום תמי.

היי תמי אני אוהבת כשאת מספרת על ימי העיון וההשתלמויות ! אני חושבת שעלבון לא פחות משמעותי (לפחות עבורי) הוא העלבון שנוצר מיחס הסביבה לאחר הטראומה( במקרה שלי - דיכאון). מילא שלא הקשבתם,מילא שלא הייתם שם כי פחדתם,או נבהלתם, אבל לפחות אל "תצביעו" עלי כעל לא נורמלית, אל תזכירו לי את זה כל הזמן בכל מיני דרכים קטנות כגדולות, אל תהפכו אותי למשהו חריג מאחרים, בגלל שעברתי טראומה, בגלל שלי יותר קשה להתמודד,בגלל שאני מתמודדת בדרך אחרת משלכם. בשיא הטראומה שלי, לא רציתי לדבר, לא יכלתי לדבר . המילים לא יצאו לפעמים הסתובבו בראש. היום כבר אפשר להגיד שאני אחרי. ולפעמים אני מוצאת את עצמי, רוצה לספר מה עברתי, איך הרגשתי,מה קרה לי שם במהלך השנתיים, מה הבנתי,מה זה עשה לי, בלי שישפטו,יעבירו ביקורת,ינתחו או יסיקו מסקנות מאבחנות. הפורום הזה,הוא בהחלט המקום לספר,"לדבר", להרגיש שזה בסדר. והנה שוב,קצת שפכתי.... ומעניין שבדרך כלל ההודעות שלך "עושות לי את זה". ת ו ד ה. :-)

תודה לך, טל ומנסיון אני אגיד לך ששיתוף כאן נתן לי הרבה פורקן מהכאב, לצד תחושת תמיכה של חברים כמוך שהתייחסו. אז את מוזמנת לשתף עוד ותרגישי טוב שבוע טוב תמי.

הי תמי אני מנסה לחשוב מה להגיב לך, והאמת היא שאני פשוט מסכים עם מה שכתבת, ומזדהה עם החוויה שלך ואין לי משהו יותר מזה להגיד. הטראומה מ"מצב פסיכוטי" היא מאוד קשה, ואני חושב שיש לה מעט מדי התייחסות, הרי יש פסיכולוגים שלא מוכנים לטפל באנשים שהצמידו להם תגית של סכיזופרניה, כי כביכול אין בזה טעם. כלומר, הם מתעלמים מהמצוקה הנפשית שנגרמת מהטראומה, שדווקא טיפול נפשי מורכב יותר יכול לתת מענה אליה. בברכה מיכאל

מיכאל יקר זה מעבר ללא להקשיב, לפחד לטפל או לתייג. יש לנו מה ללמד את העולם. החוויות ה"פסיכוטיות" הן חוויות של התגלות. באמת. וכשהופכים אותנו למשוגעים, מפסידים. מפסידים אור, מפסידים קירבה לאל, מפסידים נבואה. כל ישראל מפסידים אותנו, כי אנחנו יכולים לעזור להביא לכאן סוף סוף שלום ואהבה. החוויות שאתה חווית הן חוויות שבמקומות אחרים היו מוגדרות כהארה. בפירוש. אלא שאתה אושפזת בכפייה. איזה חכמי חלם... ממש טיפשות. ומה שכואב לי זה שאנשים שכן מאמינים ברוח, בנשמה, באמונה- מתמקדים בכל מיני מצוות קטנות, ואינם באים לחזק רוחנית ונפשית את האנשים שלנו שכלואים מאחורי סורג ובריח של תרופות, אישפוז משפיל, סטיגמות ודעות קדומות. גם אם יש בפסיכוזה אלמנטיים שאינם אור טהור, אלא אנרגיות שליליות, יש היום מספיק אנשים שיודעים איך לקרקע ואיך לחבר חזרה למציאות ובעיקר- איך לחבק במצבים האלה, במקום לקשור. אבל יותר קל להם, לפחדנים, לקשור אותנו, מאשר להתמודד עם האתגר שאנחנו מנסים להכניס לעולם. אתגר לפיהם ליצור קשר ישיר עם אלוהים זה לא מחלה אלא אפשרות הפתוחה בפניו של כל אדם. נבואה אינה נחלת העבר בלבד. בטלוויזיה מראים תוכניות כמו הכוח, במשטרה משתמשים בידע של מתקשרים, ורק אנחנו משוגעים ולא נורמליים. הו, מתי כבר יתפקח הממסד ויבין, שפסיכיאטריה אינה מרפאה, אלא פוצעת? שהדבר היחידי שיוצא לנו מזה זה אולי כסף מביטוח לאומי? שכל הDSM זה ספר גדול של חשיבה שלילית, בחינת נבואה המגשימה את עצמה? פשוט ספר מחורבן. הייתי משנה אותו לגמרי, מדברת על חוויות של אנרגיות גבוהות ונמוכות, מצבים של תיקשור, מצבים של חוסר איזון וחרדה סביב חשיפה לרבדים עמוקים של תודעה שאינה מוכרת לרוב האנשים בארץ, אבל בעולם המזרח היא כבר ידועה ונכתבת. הו, מתי הפסיכיאטריה תתפקח ותבוא לכל הפצועים שנפצעו מהטיפול הכושל שלה, ותגיד- סליחה, טעינו. זה בטח ייקח לה עוד כמה שנים טובות... שבוע טוב מיכאל אחי תמי.