כלו כל הקצים לד"ר ולאחרים
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
שלום רב! אני משערת שהספקת כבר להכיר אותי דרך הפורום, בהתחלה הייתי משהי בעלת אלף השמות אך עם אותו הסיפור, מאז שמשהי נזפה בי אז נשארתי עם השם יעל. בכל אופן, לאחר ההקדמה הקצרה. רציתי לבקש ממך עצה... כמו שכבר אתה יודע אני סובלת מבעיה חמורה ומעיקה מאוד שהורסת לי איכות חיי. אני בבעיה הזו מזה 3 שנים, עברתי מספר רופאים...נשארתי עם אחד קבוע ואף אחד מהם לא נותן לי אבחנה. הסיפטומים אצלי אינם חדים כך שאני די מבלבלת ואולי מתקשים לדעת. אני בת 34 ללא הסטוריה של מחלות במשפחה. אך לפני שלוש שנים בעקבות לחצים נפשיים קשים (פיטורים, דחייה וטיפול פסיכולוגי כושל וניבור יתר בפורום פסיכולוגיה) התחילה חרדה מאוד קשה ואינטנסיבית אצלי בהמשך היתה גלישה פסיכוטית. אני זוכרת שהכל החל כאשר איבדתי ריכוז בעבודה, איבדתי מוטיבצייה שלא היתה ניתנת לשליטה, אנרגיה עיפות, חרדה.. והגלישה לא זוכרת אם באה לפני או אחרי. הגלישה היתה אומנם לא חריפה (ללא הזיות או שמיעת קולות אלא רק מחשבות יחס כאשר הייתי קצת מנותקת אך לא לחלטוין, הכל היה אצלי בגדר חשד לא מבוסס)אם כי המצב נמשך לערך 4 חודשים. אני חייבת לציין, שזה היה יותר סוג של דכאון חרדה ונתק מאשר סימפטומים חיוביים. כיום מצבי השתפר מבחינת החרדה אך, עדיין אני מרגישה חסרת מוטיבצייה, חסרת אנרגיה ושמחה, בוכה לעיתים קרובות, יש ירידה ביכולות...כאילו לא מצליחה להיכנס להילוך שני. הייתי מאוד רוצה לקבל אבחנה חד- משמעית למצבי....ואולי תהא הקלה מסויימת וכמו כן סיכויי החלמה ודרכי טיפול נאותה, אולי שינוי סביבה וכויב'... אשמח אם תיתן לי כיווני חשיבה או לחילופין תמליץ לי על רופא שמבין בזה!!!! אני כל הזמן נעה בין סימנים שליליים על אף שהרופא אינו רואה את זה לבין נזק בלתי הפיך שנגרם לבין דראליזציה/ דפרסונליזציה אך בעיקר שלא יצאתי עדיין מהמצב אליו נקלעתי. ריבונו של עולם, אני לא רואה שום הגיון למה היא אפשר לחזור למצב תקין ומלא בחיות. פתוחה לכל עצה, עזרה, רעיון ... כל טוב יעל
יעל יקרה קודם כל אני אישית שמחה שאת יעל ולא בעלת אלף הפרצופים. למה? כי יעל זה מלשון לעלות, ואת באמת עולה, למרות שאת עדיין לא ממש מרגישה את זה. כמה זמן עבר מאז שהכרנו? אני לא אשכח איך בתוך כל ההפצצות של המלחמה לפני שנה, את היית שם בתוך הפצצות הנפש שלך... ואיך התחננתי אליך אז, כשאני בעצמי משוגעת ורדופה, לצאת משם, מתוך הפצצות הפנימיות, לבוא למצוא עיר מקלט, כאילו שהיה לי להציע לך עיר מקלט כזאת, כאילו מצאתי אותה לעצמי... ואיך נפגשנו אז... וכמה דיברנו מאז. וכמה חרשנו שתינו את כל ספרי האיבחון והפסיכיאטריה, מתוך אמונה נאיבית שאם נמצא את השם הנכון לבעייה, נוכל לטפל בה והיא תחלוף, כי כמה כבר אפשר לסבול? ואת עוד זוכרת את יעל שלפני שלוש שנים... האופטימית, הרוחנית, המקסימה, החזקה והמתפקדת כל כך... ומה נהיה ממך, ובגלל מה? כאילו צריך להתאבל על יעל הישנה, וכל כך קשה לקבל את יעל הפצועה, שמחפשת נחמה ולא מוצאת... שעות של חיפוש, ימים של חיפוש, חודשים, שנים... ונראה שאף פעם זה לא יגמר, המסע הזה, המייסר, חסר התשובות, חסר הכיוון, בעלטה, קלו כל הקיצים. מה אומר לך, אחותי. את יודעת שיש לי באמת אחות שקוראים לה יעל, ואת כמו אחותי, היא אחותי הקטנה ואת אחותי התאומה, כל כך הרבה דברים משותפים אני מוצאת בינך לביני, יותר ממה שאת יודעת. בכל מקרה, אני רוצה לכתוב לך שיר. הרי אבחנות את יודעת שזה לא הצד החזק שלי, אפילו הצד החלש... אבל בשירים אני טובה. אולי אצליח לתת לך קצת סולם כשם השיר, לצאת מתוך המקומות הכואבים הללו בנפשך, לחזור לתקווה ולאמונה שאפשר גם אחרת. שבת שלום יעל היקרה, והרבה אור וכוח ומנוחה. סולם האם סולם, שנופל בחדר ריק עושה רעש? נופלת מסולמות בחדרים ריקים האם הרעש הוא של הסולם או של גופך החובט בקרקע קרקע קרה, כואבת, שחורה. ואת, מחפשת סולם שיעלה אותך למעלה מתוך המקומות הכואבים הנמוכים כלכך והתקווה לסולם שכזה נופלת עליך באכזריות משאירה אותך שוב, לבד עם כאבך. קרקע חשופה, ללא סולם היא לא המקום אליו את מייחלת. אני רוצה להביא אותך למקום אחר מרופד וצבעוני מקום שנותן לך מרחב לכאוב בלי לחשוש מהתפרקות מקום מוגן שיכיל את כאביך שיחבק אותך שישמור אותך מהעולם שבחוץ או אולי מהעולם שבפנים שכל כך כואב לך עכשיו. מקום בלי סולמות נופלים ובלי נפילה מסולמות מקום שקט שבו תמצאי את השקט אליו את צמאה. שבת שלום, וחיבוק גדול תמי.
תמי, השי רלך נגע ללבי...אבל איבדתי גם את המקום המרופד. אין לי ברירה אלא לפנות לאבחנות ולפסיכאטרים ולdsm כי המצב שלי מוזר אני לא חושבת כי אני חולה (אולי) הנקודה היא שברגע אחד נהיה לי מן סוויץ כזה, לא יכולה להסביר , מאין משהו/ קיר שמפריד ביני לבין עצמי ..והקיר הזה שקם לפתע הוא מאין נקודת אל חזור, אני יודעת את זה. נכון, גם כואב בפנים, אני מרבה לבכות, עצב, אובדן ואבל על מי שהייתי. סוג של דכאון...אולי מהחרדה הקשה שהייתי בה נוצר לי מאין דיסוציאציה/ דפרסונליזציה. הלוואי והייתי יודעת או רופא היה יודע לומר לי...וכמה רופאים עברתי...אמרו חרדה. ובשביל מה , זה הכי כואב לי , בשביל מה אני צריכה לחיות עם הנכות הזו כל חיי- בגלל איזו פסיכולוגית רשלנית מטומטמת שצריך לשלול את רשיונה? בשביל מה איבדתי את חיי? לפחות היתה סיבה נעלה! 3 שנים אני שם, ואין התקדמות משמעותית....אני חוששת כי כ"כ התרחקתי מעצמי שאין דרך חזרה לליבי ולנשמתי. למה אין תרופה לזה? שיהיה לך , לד"ר הידש ולכל האחרים סופשבוע מהנה ... מה שאני לא חשה זמן רב. יעל
TBH אני מתקשה להבין למה את נדבקת לאבחנה. מה אכפת לך מה האבחנה ,העיקר מה הטיפולל ואם הוא עוזר לך. הפסיכיאטרים האלה הם לא גאוני דור, את זה גם אני יודעת, אבל הם אוזן קשבת. עברתי המון בחיים שלי, תאמיני לי שהכי חשוב זה הטיפול. שלך שיבא