מטורפת

אל תשאירו אותי מטורפת, היא התחננה הרי אני כל כך הרבה יותר מזאת שהשתגעה ברשת והפחד שלכם מכאבי משאיר אותי בדיוק שם, בתוך הכאב אינו מאפשר לי ולכם לעבור לדף חדש של צמיחה של תקווה שתמיד מגיעה אחרי דפי הייאוש הפנימיים. לקח להם המון זמן לעכל את טירופי הו, כמה פוחדים האנשים משיגעון כמו פוחדים הם לאבד שליטה וככל שהפחד גובר כך העולם יותר ויותר מאבד שליטה חי את הטירוף לא רק בתוך הנפש אלא במציאות הגשמית היום יומית. הטירוף נתן לי אור, היא אמרה הם לא האמינו לה. חשבו ששוב היא רוצה להציף אותם בכאביה, אכזבותיה וכעסה. אבל לא זה היה רצונה. רצתה היא לתת להם פרח, וחיוך ותקווה שאינה מתרסקת בתוך מערבולת של תוקפנות וכאב. צריך שניים לטנגו, היא ידעה ובעצב מסויים הניחה להם לחבריה הוירטואליים האהובים. יבוא יום ושוב נפגש, ממקום אחר כך הבטיחו לה במילים, או בתשובות מהוססות פוחדות להכאיב, להשאיר עוד צלקת מול כל צלקות הקיץ האחרון. כן, יבוא יום ובינתיים צריכה להכנס קצת שבת קצת מנוחה מנוחה מחיבוטי נפש וכאבי לב מנוחה מהאור המסנוור כשבא לא בזמנו מנוחה מתקוות מתנפצות ומקסאמים מתלקחים. אל תשאירו אותי שוב מטורפת היא התחננה אבל הם כבר היו עייפים ורצו מנוחה ומי היא שתאשים אותם כשהיא לפעמים כל כך עייפה, לפעמים מהצורך האינסופי שבה להתגייס דווקא מול שתיקות וניתוקים לתקן דווקא כשהכל נראה רחוק לא שייך ולא מתאים רצו שתניח להם לחיות את חייהם בשקט והיא הבינה והניחה מתפללת בליבה לשלומם של אותם היקרים שהיו איתה כל כך עמוק והשאירו אותה בליבם מטורפת כשהיא היתה כל כך רחוקה כבר ממקומות הטירוף ההם. חג שבועות שמח תמי.

קבלי חיבוק על השיר....... חג שמח!

הי תמי אני זוכר את התקופה שאת מתארת בשיר, ואני זוכר היטב שהיה לי מאוד קשה להבין אותך, וגם מאוד היה לי קשה להבין איך את, בתור אשת מקצוע, לא לוקחת בחשבון בכלל את הניתוח שלך את עצמך בתור אשת מקצוע. כלומר, איך את מצליחה באופן די גורף לא לקבל בכלל את הקטגוריה של "מצב מאני" לזמן ההוא שהיית בו. בגלל כל זה, אני חושב שאת באמת אדם יוצא מגדר הרגיל. הסיבה לכך היא שנורא קשה לי היה לדמיין אותך, או לתאר לעצמי שמישהי כמוך קיימת, אלמלא את אכן קיימת ואני אכן מכיר אותך...נורא קל לי לדמיין מישהי כמו קיי. רדפילד ג'יימסון למשל. מישהי שבסופו של דבר מגיעה למסקנה שהיא חולה, מקבלת טיפול תרופתי, מגיעה לאיזון, ואז מטפלת מתוך המקום הזה. הצורה שבה את מתייחסת לדברים היא הרבה יותר רדיקלית ומעניינת. תראי- לי בתור מישהו שלא עוסק במקצוע טיפולי- ולמען האמת לא חייב שום דבר לאף אחד, יש חופש די גדול ומרחב תימרון די רחב, ואילו לך כביכול אין את המרחב תימרון הזה, ויש לך חובות רבים כלפי המשפחה שלך והמקצוע שלך והעבודה שלך, ובכל זאת את מוצאת דרך לבטא את הנבואה שלך או את הטירוף שלך שלך. אני למרות מרחב התמרון הרחב לא מוצא את הדרך הזו, אני מפחד ממנה מאוד, אולי כי אצלי המצבים האלה מאוד קיצוניים. תרגישי טוב וחג שמח מיכאל

שלי, חיבוק בחזרה, וחג שמח מיכאל היקר לי מאד לא קלה היא דרכינו, ולא פשוט למצוא את הגשר הפנימי שבין המטורף לשפוי, בין הפסיכולוגית לחולה, בין הנבואה לחוסר האיזון... אכן כשאדם נמצא במצב מאני, הדבר האחרון שהוא רוצה לשמוע זה שהוא במצב מאני... אבל הייתי במצב מאני, וגם פסיכוטי, בקיץ. הייתי חייבת את זה לעצמי. להפסיק לפחד, להפסיק להתחבא, להפסיק להתבייש במחלה שהיא כל כך גופנית ואין בה מאום הפוסל אותנו מלהיות אנשים תורמים ומשמעותיים לסביבתינו. היתה זו מלחמה על השפיות אבל יותר מזה על השייכות לעולם הכפול בו אני נמצאת. לא פשוט להיות גם וגם. אתה גם פה וגם שם, מבין את האבחנות והתיוגים כצורך מקצועי לטיפול, אבל גם נפגע מהם, מבין את המצבים כמחלה אבל רואה אותם גם כסוג מסויים של תיקשור, מבין שאתה נמצא בשני המקומות בשביל שני ציבורים, ולא רק בשביל עצמך. ואולי זה מה שהחזיר לי את שפיות דעתי, מיכאל. תחושת השליחות. הידיעה שאין הרבה אנשי מקצוע בארץ שמוכנים כך לצאת מהארון, לטובת המדע, לטובת האנשים. שמיקומי באמצע הדרך נותן לי כלים לעזור גם לחברים שלי שנפגעים לפעמים מטיפול שגוי, מבורות ומהרחקה, וגם לחברים שלי שפוגעים לפעמים כשהם מטפלים ולא מבינים נכון את המחלה או הבעייה ופוחדים ממנה. תחושת שליחות, שאתה לא אדם פרטי אלא נציג של ציבור. שאנשים מחכים לך, כמו שמחכים למשיח... טוב, משיח ממש אני לא אצליח להיות לא נראה לי שאנשים דתיים ירצו משוגעת כמוני בתור מתקנת עולם. הם מחכים למשיח גבר, דתי למהדרין, וזה לא בדיוק מי שאני... אבל לפחות אני יכולה להיות המשיח של המשוגעים...כאן אני מתקבלת בחיבוק ובתודה גם כשאני מאנית. אני זוכרת עד היום את שיחת הטלפון שלנו, מיכאל, בשיא ההתקף האחרון שלי. כמה הקשבת, כמה תמכת בי, כמה אהבה ואיכפתיות הרגשתי ממך. לפעמים אנשים וירטואליים הם כל כך קרובים אליך, אפילו שעוד לא ראית אותם לעולם. כל כך משפיעים על מי שאתה ועל איך אתה מתמודד עם דברים. אני זוכרת את החוויה שאתה מבין אותי, ומאמין לי. נתת לי אז כוח לחזור הביתה אל הכאב והבילבול. לא אמרתי לך על זה אף פעם תודה. תודה, מיכאל. כמו אח שלי אתה. הדבר היפה הוא ששלחתי למנהל פסיכולוגיה עברית את השיר הזה, והוא ענה לי, עדין, יפה ושואל בעקיפין אם מלאו הימים וניתן כבר להפגש... זה היה נוגע כי הרבה כעס ותוקפנות שיגרתי אליהם שם, למנהלים של הפורומים השונים בהם השתגעתי. ובכל זאת הם מספיק מבינים ומיוחדים כדי מצד אחד לעמוד על הגבולות שלהם, ומצד שני כן להקשיב ולא לבטל את האפשרות למפגש ולדיאלוג. שיהיה לכולנו חג שבועות שמח תמי.

שלום תמי, הגזמת. מטורפת זאת מילה קשה מדי. לדעתי את לא היית מטורפת אף פעם. היית בחוסר איזון ושיווי משקל נפשי והצלחת לצאת מזה מהר, ביעילות ובעיקר- ללא תרופות מזיקות. לדעתי, דווקא בזכות המודעות העצמית הגבוהה שלך יש לך יותר שליטה עצמית מהרבה אנשים אחרים. שווה לך להמשיך להיות פסיכולוגית ולהציל נפשות של ילדים ומבוגרים. בברכה וחג שמח, דור.

דור היקר מטורפת זה שם אחר למשוגעת ומשוגעת זה שם אחר למי שעברה משבר פסיכוטי. משבר פסיכוטי בוודאי עברתי. מכאן שמדובר במילים המתארות את אותה תופעה. השימוש במילה מטורפת הוא אולי מוקצן, אבל הוא בא להביע סוג של מחאה מול הפחד שהמצב שלי עורר בקולגות שלי באתר השכן... עובדה שמאז נעלמו לי רוב האנשים הוירטואליים, מכאן שכנראה שטירופי מאד הפחיד אותם... אני עצמי איני פוחדת ממצבי שיגעון פסיכוזה או טירוף, ורואה במצב הזה משהו עצוב- שאנשי מקצוע פוחדים מהמצבים הללו, וסטיגמטיים כלפיהם, לא פחות מהציבור הרחב שאינו עסוק בכך. מי שפוחד ממשוגעים לא צריך לטפל במשוגעים, כי אם יש משהו פוגע זה שמישהו שפוגע בך מרחיק אותך. כמובן שגם אנשי מקצוע הם בני אדם, וגם להם חולשות... מה שלא יהיה דור תודה על דבריך החמים וחג שמח תמי.

שיר מאוד ארוך, קשה לי להתייחס אליו בגלל האורך

שלום שיבא מה שלומך?

תמי היקרה, אל תהיי איפה שלא עושה לך טוב. אל תחיי את האידיאלים , תחיי את החיים. איך ההריון שלך מתקדם? מצטערת שרבנו. הייתי במניה קשה. שלך שיבא.

לתמי וכולם תודה לך תמי וגם לחברים, שירשורים כאלו הם הערך המוסף לכל עבודתנו המפרכת בפורום. וזו הזדמנות נוספת להודות לכם על מסירותכם וגם על הפתיחות והלב הפתוח. תודה הידש