תגובה ליעל- לגבי דפרסונליזציה
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
היי, גם אני סובלת מזה בערך שלוש שנים. החרדה הקשה כבר חלפה, אבל תחושת הניתוק נשארה. אני לא יודעת בדיוק מה יכול לגרום לזה לעבור לחלוטין, אבל יש כמה דברים שעוזרים לי ואולי את יכולה לנסות אותם גם כן. קודם כל, כדורים יכולים קצת לשפר את זה. הכדורים עזרו לי בעיקר עם תחושת הדכאון והחרדה, שזה דבר משמעותי לכשעצמו. והם הצליחו לעזור קצת גם בתחושת הניתוק. טיפול פסיכולוגי כלשהו גם יכול לעזור ונראה לי גם חשוב. עוד דברים שעוזרים, שינה נכונה (לא פחות מדי ולא יותר מדי), לאכול 3 פעמים ביום אוכל בריא, פעילות גופנית. עדיף לא לקחת סמים :) ונראה לי הדבר הכי חשוב זה להעסיק את עצמך כל הזמן, לנסות לא לחשוב על זה. זה נשמע קצת פשטני ובנאלי, אבל זה עוזר עד כמה שאפשר...
תודה על העצות. הבעיה שאני סובלת גם מהפרעת דחק פוסט טראומטית. כל הירקות האלו מקשים עלי להיות עסוקה, אני יושבת בבית ומשחקת כל הזמן במחשב. המצב רוח כבד, הצטמצמתי מאוד ואני חוששת כי לעולם לא אשוב כפי שהייתי קודם. קשה לי מאוד להמשיך ולסחוב ככה, האישיות שלי השתנתה, אני לא אוהבת איך אני מתנהלת מול אנשים, חלשה, חסרת בטחון, לא מפתחת קשרים, התחושה היא שהעולם מאד שטחי ואין עומק בנשמה. אני כבר לא יודעת לאן לפנות, מה לעשות....קשה לי מאוד. איזה כדורים את לוקחת?
היי גם לי יש פוסט טראומה. ואני יודעת ומבינה כל דבר שאת אומרת. לפעמים אני לא יודעת מה לחשוב, למה לצפות, למה לקוות. פעם השאיפה שלי הייתה להצליח בהכל, להיות הכי טובה בהכל. ובאותה תקופה של לחץ, התחילו החרדות הקשות, התקפי פאניקה שמעורבים בדפרסונליזציה. קרסתי. הרגשתי הכי כשלון בעולם כי לא יכולתי לעשות את הכי טוב בכל דבר, ואפילו לא להיות "כמו כולם". זה תיסכל אותי, וכמובן, גם כל המצבים הנפשיים והפיזיים הקשים. התחלתי ללכת לטיפול, לקחת כדורים ובחרתי לעזור לעצמי וגם להסתכל על הדברים מנקודת הסתכלות שונה (כמובן שהכדורים והטיפול מאוד עזרו לי להתחיל לעזור לעצמי). ככה שכל הדברים האלו מקדמים ומשפרים את המצב שלי, גם אם יש נפילות מדי פעם. גם הנפילות האלו הן לגיטימיות ובסדר.היום הציפייה שלי זה לנסות להתקדם כל יום ולעשות את הכי טוב שאני יכולה במצב הנתון שלי. ביום שהצלחתי לתת את הכל ולהיאבק בכל הבעיות והפחדים שלי ועשיתי התקדמות קטנה- אני גאה בעצמי. אני לא יודעת אם אי פעם זה יעבור, אבל אני יודעת שזה מצב שמשתנה, ואפשר תמיד להרגיש טיפה יותר טוב. בקשר לכדורים, אני לוקחת עכשיו רק ויפאקס. הייתה תקופה קצרה לפני הויפאקס שלקחתי קלונקס שמאוד מאוד הרגיע לי את כל החרדות (זה היה כשהייתי בשיא החרדות)וגם אני זוכרת שהוא שיפר לי את הדפרסונלזיציה. אבל הכדור הזה די ממכר ומעייף מאוד אז לא רציתי כ"כ להמשיך איתו. הויאפקס עוזר לי מאוד עם הדכאון, פחות עם הדפרסונליזציה. אני יודעת שצריך למצוא לכל אחד את הכדור המתאים לו ככה שאני לא רוצה שתבני על הויפאקס או הקלונקס או משהו. אבל אפשר לנסות ולבדוק. שמעתי שגם מירו עוזר לזה. ניסיתי בעצמי לקחת את המירו, אבל הייתי אלרגית לזה ולא יכלתי להמשיך לקחת את זה. אל תאבדי תקווה. דברים מתקדמים מאוד לאט וצריך הרבה סבלנות, אבל זה באמת יכול להיות יותר טוב. תחפשי את הכדור שמתאים לך, תתמידי בטיפול, תשני ותאכלי ותעשי כושר כמו שצריך, ואם את מרגישה שיש לך מספיק כוחות אז תנסי לעשות את הצעד הכי קטן בעולם כדי לנסות ולקדם את המצב שלך. למשל: אם קשה לך לצאת מהבית, תכריחי את עצמך לעשות סיבוב אחד בחוץ ותחזרי. זה קשה אבל זה משתלם. יהיה בסדר :)
