אני לא עומדת בזה...

מזמן לא כתבתי כי חשבתי שיש התאוששות. והנה...שוב נפילת ענק. צניחה. כמה אפשר לראות ילד סובל ככה? 4 חודשים אחרי האישפוז הקודם, אחרי התאוששות איטית וחזרה לחיים שוב בני הרגיש ברע. רע מאוד. מתוח ומאוד עצבני, לחצים בראש, בלבול. לאחר שבועיים של סבל ותחושות מוזרות בראש - הפעם ביקש בעצמו להתאשפז והתקבל למחלקה פתוחה בניגוד לפעמים הקודמות, בכפיה, קודם לסגורה. הוא מטופל בסרוקוואל 300 מ"ג ורסיטל. היום ביקרתי אותו , הוא חיוור, מרגיש רע, סובל סובל סובל. האם יתכן שזו השפעת הגראס שהוא מעשן מידיי פעם? ( הוא לא מצליח להיגמל לגמרי אבל מאוד מקפיד על מינון נמוך ) האם יתכן שהתרופות כבר לא מתאימות? בהתחלה היה בסדר. מה קרה? מה השתבש שם? האם אלו תופעות של המחלה או לוואי של משהו אחר? הוא לא מסוגל לתקשר יותר משני משפטים ורק אומר שמשהו קורה לו בראש. "אני לא יכול יותר, מה אכלתי ? מה קרה לי?" הוא שואל ואין לי תשובות. אני חסרת אונים לגמרי. יוצאת מדעתי. עברנו דירה לאחרונה, אפילו מהחדר הנעים שסידרתי + מחשב + טלויזיה וכבלים הוא לא יכול ליהנות. מה יהיה ? למה זה לא מתאזן? אני קוראת את "הצרות" של אמא רחוקה וביתה וחושבת לעצמי - מה זה הכישלון הזה במבחן לעומת חוסר חיים כזה כמו הבן שלי ? אמא'לה, תגידו תודה גדולה שהיא לומדת, שהיא מופרית ומועשרת, התעודה זה לא האישיו . החיים !!!! היכולות ! התפקוד ! עצם היכולת ללמוד ולתפקד. תשמחו ותחגגו על זה. תיהנו ותתעצמו מהיכולת הזו. דור, ד"ר הידש וכל מי שיכול לעזור לי - תנחו אותי פליזזזזזזז.

שלום נורית... באמת צר לי לשמוע, בתור מישהו שמכיר אותך כבר זמן רב. זה נשמע ממש כאב גדול. אני לא יודע מה לייעץ לך, גדול עלי, אז אני רק יכול לאחל לבן שלך שיתאושש כמה שיותר מהר וירגיש טוב... בברכה מיכאל

נורית יקרה. לגשש החיוור יש מערכון על פסטיבל שירי דיכאון, ודרוג לפי סולם יעקוב ,אנחנו בבית אימצנו את הסולם וברגעים הכי קשים משהוא היה פולט 9 בסולם יעקוב והמתח היה מתפוגג לזמן מה. אצלי היה הרבה .10 בסולם ועכשו 4 אז מה קראתי לאחרונה ש42% מחולי הביי פולר לא מתים טבעי , אז נראה לך שאני ישנה טוב בלילות ? וחוץ מזה המצב הנוכחי של הבת שלי רק מעיד שיש תקווה. אני יודעת מה עובר עליך , אין דבר נורא מזה לראות ילד שלך כך, אבל אני לא יודעת לגבי אמצעים כספיים, אבל הייתי הופכת עולמות כדי לראות מומחה בנושא האם ההתקף קרה למרות התרופות , הייתי מתעקשת על איסור עישון למרות שזה קשה אבל הכי חשוב טיפול אישי צמוד של רופא טוב , שהילד גם יעריך וישתף איתו פעולה. ליבי איתך.

נורית יקרה קשה קשה קשה. קשה להיות הבן שלך, וקשה להיות האמא שלו, במצב הזה... ולי לפעמים יש צעקה גדולה נגד הפסיכיאטריה, כאילו אם היינו מתייחסים אחרת לאנשים שסובלים, הם היו סובלים פחות. אם היינו יודעים לתמוך נכון יותר במשפחות. לתת מקומות עבודה והזדמנויות טובות יותר לשיקום. מקומות חברתיים, תקווה, סיכוי. הלוואי והיינו יכולים ליצור מקומות יותר אופטימיים לבן שלך, שאני בטוחה שהוא אדם מוכשר וחכם ויצירתי ושלם מעבר לכל האבחנות והתיוגים. כל כך מייאשים הם לפעמים החיים. קחי נשימה עמוקה. תאמיני שאפשר גם אחרת. תאמיני שהוא מסוגל למרות הכל לצאת מהקופסא המייאשת הזאת שנקראת סכיזופרניה, עם כל תופעות הלוואי התרופתיות והחברתיות, ולמצוא לעצמו מקום חשוב ומשמעותי בעולם. תאמיני, ותעבירי לו את האמונה שלך בו. זה יותר מרפא מכל התרופות שבעולם. סיפרתי לך כבר את הניסוי בחשיבה החיובית שערכו פעם על 3 כוסות מים? 3 כוסות מים רגילים, מהברז. מול כוס אחת דיברו מילים ואנרגיות שליליות (אתה סכיזופרן, זו מחלה כרונית, סימנים שליליים, פגיעה ברצייה, לא יגייסו אותך והפסיכוזות יוצרות אצלך נזק בלתי הפיך במוח) מול כוס אחת- דיבורים נייטראליים מול הכוס השלישית- דיבורים אופטימיים ואף אופוריים- אתה נביא, אתה נשלחת על ידי אלוהים בעצמו להציל את האנושות מתיוג, מסטיגמות ומאי קבלת השונה. אתה חזק, אתה יכול לצאת מזה, זה תלוי בך, המוח שלך הוא תוצר של החשיבה שלך, אם תחשוב חיובי תנצח את המחלה אין דבר כזה סכיזופרניה ואין שום דבר פוגע בפסיכוזה טוב, אלה דוגמאות שלי... הדיבורים החיוביים והשלילייים לא היו קשורים לסכיזופרניה. אבל הקטע היה שהמים שינו את הרכבם... וצילמו את זה- המים עם הדיבור השלילי הפכו עכורים, המים עם הדיבור הנייטראלי לא השתנו, והמים עם הדיבור החיובי הפכו צלולים, ממש השתנה המבנה המולקולרי שלהם. צילמו את זה בערוץ 8. עכשיו דמייני את גוף האדם, ש70% ממנו זה דם, נוזל, מים... אם נדבר אל עצמינו כל הזמן בדיבורים חיוביים, זה יכול לשנות את המולקולות, את החשיבה, את הכימיה, ואף את המבנה של המוח! לכן אולי צריך לשנות את הפסיכיאטריה שתהפוך להיות יותר לדמיון מודרך ופחות לסטטיסטיקה. כי סטטיסטיקה זה דיבורים נייטראליים או שליליים. פסיכוזה כשהיא לא פרנואידית עדיפה מתיוג. כי עדיף להאמין שאתה גדול ומשיחי, שיש לך קשר ישיר עם אלוהים ואולי אתה שליח האל בעולם, להרבות אהבה ואחווה- מאשר לסבול כמו שהבן שלך סובל וכמו שאת... אומרים שאמא של דוד המלך היתה לוחשת לו יום יום לפני שהלך לישון- תישן בני, אתה מלך, מלך ישראל... ואכן הפך למלך, ברבות השנים, בזכות אמונתה של אימו בו ובכוחו. חזקי ואימצי. יש לך יותר כוח ממה שאת חושבת. תרגישו טוב תמי.

שלום לך אמא כואב לשמוע מה עובר הבן, ומה עוברת את. את כלכך צודקת שהחיים הם מה שחשוב, וקשה לראות את ילדך בסבל כלכך גדול. אני מאד מקווה שהוא יתאושש וירגיש יותר טוב ואז גם אתם תחגגו את מה שראוי לחגוג כל יום, את החיים, את החיים עם פחות סבל. לשאלתך בנוגע למריחואנה, בתור משתמשת "כבדה" לשעבר אני סמוכה ובטוחה שמריחואנה מחריפה מצבי נפש. וכמה שורות למעלה דורון מצרף לינק על מחקר בנושא, מדובר שם גם על חולי סכיזופרניה. כדאי לך לקרוא. תתחזקי והיי סבלנית עד כמה שניתן, הוא זקוק להרבה לאהבה וחיזוק. חזקי את עצמך וחזקי אותו בכל דרך שתרגישי לנכון. מירי

נורית שלום, הבעיות של הילד שלך לא קשורות לסמים למרות שרצוי שימנע מהם לחלוטין. לילד שלך יש מחלה כרונית שכוללת גם תקופות קשות אך הן חולפות אחרי מס' שבועות וצריך להמתין שייצבו אותו באישפוז. אח"כ תקבלי אותו בחזרה אליך.... אז קצת סבלנות והדברים יסתדרו. תני אמון במטפלים. בברכה

נורית שלום לך ברור שליבי איתך,בני חולה במניה דיפרסיה, שהיא קצת שונה מסכיזופרניה, ולנו הפוגות גדולות יותר בן הפסיכוזות. אבל אני הולכת להגיד לך משהו שאף אחד אחר כאן להפתעתי לא אמר לך. את חייבת דבר ראשון ולפני הכל להכיל את העובדה שהבן שלך חולה. כי את מתייחסת למצבו כאילו יגיע יום והכל יעבור. את צריכה לדעת שזה לא כך. הוא כמובן יכול להיות מאוזן הרבה יותר ואפילו לחזור למסגרות רגילות, אך הוא לא הבריא, והכי חשוב להתכונן לבאות, לתכנן-זו המילה, אבל תכנון כפי שאת יודעת מגיע רק לאחר שיש הכרה בעובדה שזה בא והולך, כמו בחיים של כולנו, האושר הוא רק רגעים וביניהם יש לנו המון "סידורים". אז כשתעברי את שלב ההשלמה , את תביני שהדבר הטוב ביותר לבן שלך, הוא תיכנון מראש שלך למצבים רעים כפי שהם היום, ואולי זה אומר להגן עליו כאשר נמצא באישפוז, להיות איתו המון ולאהוב אותו, . אין טעם לבכות על מר גורלנו. יש טעם לשאות מה אלוהים רצה בשבילנו כאשר חשף אותנו לטיפול בבן חולה. זה מחזק, וזה עוזר להמשיך וגם לדעת שאין לזה סוף... זה נמצא כאן כל הזמן, וככל שנתכנן יותר טוב, יהיה יותר לו ויותר טוב לנו. באהבה. ובהרבה אמפטיה. דלית

מיכאל, אמא רחוקה, תמימי, מירי, דור, דלית - תודה המון, מעומק הלב. התגובות שלכם מרוממות ומפקסות אותי כל פעם מחדש. דליתה, אני יודעת, יודעת שזה לתמיד. עברתי כבר את "עידן ההכחשה", האבלות, הכאבים, העצב, החרדות וכל מה שאנחנו ההורים עוברים לצד ילדינו. הפעם זה היה פשוט קשה יותר ומהר מידיי לאחר האישפוז הקודם. ואותי זה החריד. ...עכשיו בני בחופש סופ"ש, ולמרות שבהתחלה היה עצבני, מבולבל - לאט לאט עם ריחות התבשילים בבית, עם החדר החדש שסידרתי, עם הזרימה שלי איתו - זה מחלים משהו...ויש חיוך וקצת הומור ( הוא כזה מתוק כהוא מרגיש טוב....) מה לעשות, הוא עדיין ה"סמן" שלי. נו, גם אני עוברת תהליך זה ברור - ולאט לאט אדע "לעמוד בגבורה" מול המצבים האלה. מזל שיש לי אתכם. מזל !! כל מילה שלכם - יש לה תפקיד שיקומי עלי... וכל פעם שאתבלבל ואפול - אקרא לכם. שבת שלום ומבורך וחיבוקים כמובן - נורית.