לאמא רחוקה ולמיכאל - הבן שלי עובד עכשיו

הוא אובחן כחולה מניה דיפרסיה כמו שכבר כתבתי. הוא בן 22 והיו לו שני התקפי מניה כאשר הראשון כשהיה בסיום הצבא . עכשיו הוא רק התאושש מההתקף האחרון וזה לקח יותר מחצי שנה. ברור שאני תומכת בו בכל דבר שאפשר. הוא התחיל לעבוד בתחנת דלק. הוא טוען שרק עבודה מוציאה אותו מהיאוש. אני לא מחפשת אבחנות במקום להתייחס אליו, ממש לא. אבל הענין הוא שהוא מאד סגור ולא מעוניין בהתייחסות, הוא מתעקש לעשות הכל בדרכו , למצוא לבד עבודה ולא מוכן לקבל עזרה מאף אחד. ולכן בגלל שאין הוא מוכן לטיפול כלשהוא פרט לכדורים , אני רוצה להערך נכון יותר, להתקף הבא, אם חס וחלילה יגיע. פניתי למכון פסגות ושם הרופא טוען שאין הכרח לאשפז אם יש התקף, וזה מאד מצא חן בעיני כי האישפוז היה טראומה בשבילו. אנא כיתבו לי אם נראה לכם שיתכן שהתקף יעבור ללא אישפוז אל בטיפול בבית. תודה לכולם. דלית

אם הוא לוקח את הכדורים הנכונים ,למה שיהיה עוד התקף. נהדר שהוא עובד לבת שלי לקח יותר משנתיים להודות שהיא חולה, אז תני לו זמן. אני לא אישפזתי וטיפלתי בבית ,אבל צריך להיות מאוד חזקים , אני לא חושבת שאני יכולה לעבור את זה עוד פעם, אבל מחכה לזה כמוך. צריך התמסרות טוטלית 24 שעות , קשר יום יומי עם רופאים, תוכנית עבודה ,אנחנו למשל עשינו פזאלים, בישול ,מכון כושר עם מאמן צמוד ,ביקורים אצל מטפלים, מספרה , ציפורניים ,שטויות רבות אבל היא הייתה עסוקה והוציאה אנרגיה ,וכן גם היו מכות, ובכי ללא סוף. הכי חשוב והוא צודק זו שיגרה , עבודה או לימודים , ואת העיקר שככתי טונות של אהבה, ואמונה שיהיה בסדר, למרות שהיו רגעים שלא אהבתי ולא האמנתי!!!!!

הי דלית למה לא בישרת את הבשורה המשמחת הזו קודם? אני נורא שמח לשמוע...זה צעד אדיר, ואני בטוח שהוא ימשיך ויתפתח גם לעבודות יותר משמעותיות. האמת היא שאני ממש מכבד את הגישה שלו- אני לא כל-כך משוכנע שפסיכולוגים עוזרים הרבה, ובטח שהם לא עוזרים לכל אחד. אני אפילו מרגיש הקלה ממש משמעותית מהצעד שנקטתי של לעזוב את הטיפול הפסיכולוגי. חשבתי שזה יחסר לי מאוד, שאני אתגעגע, ומה שאני מרגיש זה רק הקלה, אשכרה שחרור של מועקה, והייתה לי מטפלת מצויינת לכל הדעות, שאני מאוד מעריך ואפילו קצת אוהב. הסיכוי להישנות של התקף אם לוקחים תרופות הוא עשרים אחוז. סיכוי לא בטל בשישים, אבל עדיין די נמוך. גם כשהתקף מגיע, אם שמים אליו לב בזמן, אפשר למנוע אותו על ידי הגדלת מינון אפילו מבלי פגיעה במקום עבודה. לפי מה שאת מתארת, וגם דברים שכתבת בעבר בפורום השני, זה נשמע כאילו הוא לא יחזור לאישפוז עוד לעולם. (מה, שאגב, אני לא לגמרי יכול להגיד על עצמי). בברכה מיכאל

דלית , קודם כל תדעי שכל הכבוד לבן שלך שמתעקש על עצמאות.זה חיובי וזה יכול להיות מה שיעזור לו יחד עם התרופות.ואם חלילה יהיה עוד התקף,מה שלא סביר כשלוקחים תרופות באופן סדיר ,אז תתמודדו עם זה,כי כבר התמודדתם עם משהו הרבה יותר קשה-ההתקף הראשון.לדעתי עדיף ללא אשפוזים גם אם זה ידרוש יותר השקעה של זמן ואנרגיות מהמטפלים בו,כי כך השיקום יהיה טוב יותר,פחות טראומות.תני לו את הביטחון שהוא יכול להיות עצמאי ומצוין שהוא עובד.הוא בהחלט צודק-סדר יום שיש מה לעשות הוא חשוב ביותר!אני מחזקת את ידייך,ובהזדמנות זו גם את ידיה של אמא רחוקה.גם אני אמא לבת שעברה התקפים וחשבתי שהייתי בגהינום.הועידו לנו האמהות,וגם לאבות ולאחים,תפקיד משמעותי בעולם כנראה ואין לנו ברירה אלא לבצע אותו,אז תחשבי חיובי ואני מאד מאמינה שיהיה בסדר,בע"ה.