אפשר להגיד " הצילו.."
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
אני בחרוה בת 20, הובחנתי לפני כשנה כבחורה שסובלת מהפרעות אישיות, חרדות, ניתוק מהמציאות, שאפשר להגיד שמאז ומעולם הייתי ככה, והייתי עוברת מפסיכולוג לפסיכולוג, ואף אחד לא עזר לי ולא איבחן אותי, רק אמר שאני בדיכאון. לקחתי פרוזאק, אפקסור , אנארפנל, עד שהגעתי לפרופסור שאיבחן אותי כמשהי בעלת הפרעות מרובות.. שהאמת זה די הגיוני בשבילי... הבעיה היא שאני הייתי תלמידה מחוננת ועד לתקופה מסויימת מצטיינת, מציירת מקצועית, מנגנת כבר 13 שנים בפסנתר, השאיפה שלי הייתה תמיד ללמוד באוניברסיטה משהו שקשור לביולוגיה, נושא שמאז ומעולם עיניין והצטיינתי בו. אבל בשנתיים האחרונות של התיכון פשוט לא הייתי מסוגלת לשבת בכיתה או ללמוד לבגרויות, הייתי יושבת ולא מסוגלת להתרכז, חושבת הרבה מחשבות רעות בראש, אפשר להגיד גואמת לעצמי להאמין שאני כישלון. היו םאני בת 20, ואני צריכה להשלים תעודת בגרות שלמה עקב כך שפשוט לא ניגשתי לבגרויות למאות שמעולם לא הייתי במצב של "נכשל". עוד כחודשיים יש לי בגרויות, וכל יום מחדש אני אומרת לעצמי שאני אשב וכל פעם מחדש אני נלחצת ואני לא יודעת מה לעשות. אני יושבת 10 דקות וכמה ושפוט משתגעת, בנוסף לכך הפרעות האכילה שמאוד משפיעות על הריכוז, 24 שעות ביממה נאי חושבת על מה לאכול, כמה לאכול ואיך לאכול. נמאס לי... אני במאת בשפל ולא יודעת מה לעושת.. הגעתי למצב שאני פשוט במצמבי לחץ אוכלת ולא בולעת את האוכל, פשוט יורקת אותו רק כדי להשביע את הרצון. (אני לא בתת משקל אני אדם בעל משקל נורמלי עם רצון להיות בתת משקל... אם אפשר להגדיר את זה ככה..) בקיצור, אני לא רוצה להתבזבז, נמאס לי, אני מרגישה שאני תקועה, אני משתגעת, עבדתח במלצרות שזאת עבוד המתישה ומעייפת ועמדתי בלחץ ובנטל שנה שלמה. והיו םאני כבר לא מסוגלת, הגעתי למצב שפצעתי את עצמי, ו.. אני לא יודעת כבר מה להגיד כי באמת.. יש גבול כמה אדם יכול לפגוע בעצמו נפשית. ואני יודעת את זה. אבל לא מסוגלת לפסיק. יש איזה טיפול או עצה שנאי יכולה לקחת בשביל החודשיים הללו לפני הבגרויות, שאני אוכל לעבור ואתן סוף סוף בלי להיכשל כדי שאוכל להרגיש שהתקדמתי ועל ידי כך לעודד את עצמי שנאי מסוגלת? חוץ מללכת לשיחות, ששיחות זה לא עוזר. יש לציין שאני לוקחת פרוזאק, כדור אחד ליום. לא עושה כלום. התרופות הקודמות גרמו לי להשמין, כי עשו לי תיאבון יתר, השמנתי מהן 20 קילו, תוך חצי שנה ירדתי הכל, כי כמשהי בעלת הפרעת אכילה ודימוי עצמי נמוך זה פגע בה מאוד. בקיצור, על סף שבירה טוטאלית.
שלום רב במצבים כאלה מומלץ לקבל טיפול יותר אינטנסיבי, או להפחית את הלחץ, לדחות בשנה חלק מהבחינות, לעשות ספורט באופן יומיומי. לבדוק אם יש הפרעת קשב וריכוז ואז לטפל בתרופות ספציפיות למטרה זאת. יש כאלה שלימוד בקבוצה ולא לבד בבית עוזר להם. יש לך קשר עם בני/בנות גילך? היית בצבא? למה הבחינות נדחו בשנתיים? בברכה
עד כיתה יא הייתי תלמידה מצטיינת, ככה שלא נראה לי שיש לי בעיות קשב וריכוז. הלכתי ומכיתה י אני מטופלת אבל אז זה לא היה בצורה כל כך חזקה הכל. אני חשבתי האמת שאולי זאת גם בעיה קשה וריכוז ושאלתי וכולם שללו את זה עד שנבחנתי באיזשהו מבחן ואמרו שפשוט אני מאוד לחוצה ובגלל זה אני טועה פה ושם. כי אני לא מרוכזת מלחץ. בסוף יא עזבתי לגמרי את הלימודים עקב הסתגרותי בבית בגלל אותן תרופות שגרמו לי להשמין ב20 קילו, וכבחורה שבאותה תקופה שקלה 45 קג ופתאום עולה 20 קילו, זאת פשוט נוספת בושה ענקית , דיכאון וחרדה, בייחוד כשהולכים לתיכון וכולם מדברים עלייך... אז התחלתי להסתגר בבית ולהפסיק את התרופה המקוללת הזאת מה שגרם לי לרדת במשקל, אבל גרמתי לעצמי להיות סגורה בבית כמו חיה, מרוב הבושה מעצמי, מה שגרם לכך שבעבר כבחורה מאוד מאוד חברותית ואוהבת אנשים , לא הייתי מסוגלת להתקרב אליהם, הרגשתי כחיה מוזרה. והכל התחיל מלכתחילה בגלל חרדות, ובעיות אכילה, התרופות רק הגבירו את זתה. ולכן לא ניגשתי לבגרויות כיתה יב עשיתי בבית, ניגשתי לבגרויות רק ובלי ללמוד קיבלתי בהן ציונים של 60-90 אבל כדי ללמוד מה שאני רוצה כמובן אני צריכה לשפר הכל. עשיתי בגרות מוגברת מדעית. ככה שנאי לא בטוחה שבאמת הפרעות קשב יש לי אולי ריכוז. כשהגיע המצב שבו אני צריכה להתגייס רצו לקחת אותי למשרד הביטחון , כל אותה תקופה פשוט השתגעתי הרגשתי שאני הולכת להתאבד, הרגשתי בושה , פחד, גועל, מעצמי, כל יו םעבר כמו גהנום, ויחד עם זה כל הזמן מחשבות בראש... שבו עלפני הגיוס הלכתי לתל השומר וגוללתי תא כל הסיפור, יחד עם מכתב מהפסיכטארית, והפסיכאטר הראשי שם אמר שאני במאת לא מתאימה, למרות שעשו לי את כל המבחנים האפשריים במשך שעות על גבי שעות.... וככה את השנתייםם ניסיתי לפשוט להשלים בגריות, אבל זה היה גדול עליי ורק נכשלתי, והשנה נאי שוב משפרת, ושוב מפחדת להיכשל.. בין לבין עבדתי, במלצאות מה שמאוד עזר לי כי זה גרם לי לקפוץ למים וכל היו להיות עם אנשים. וגיליתי שמה שנאי חושבת על עצמי לא כל כך נכון, אבל עדיין אני הוקולות שלי משכנעים אותי אחרת. האוכל עדיין "ישיו" ענקי, ועוד בעיות נוספו לי באכילה, ובחרדות.... אני מצטערת שזה כל כך ארוך, אם הייתי מספרת הכל.. באמת זה היה הופך להיות ספר... אבל אני לא יודעת מה עוד לעשות.. ההורים התייאשו עד כמה שניסו לעזור , וגם אני התייאשתי לגמרי. אני לא אוהבת לפנות ככה לעזרה או לעצה... אבל באמת נמאס לי.