לד"ר הידש

כפי שכבר דיווחתי לך התחלתי לפני כשבועיים טיפול תרופתי(אחרי שיכנועים רבים וכמובן בהחלטה ובחירה בלעדית שלי-את זה חשוב לי להדגיש),ואני מפחדת בין היתר שאולי כעת האישיות- הזהות שלי תשתנה,אולי אהפוך לאדם אחר שאיני מכירה אותו,אדם אדיש יותר,אולי גם קצת 'זומבי'; מפחיד אותי מאוד שהכדורים ישנו אותי ויותר לא אהיה 'אני'-שזה לטוב ולרע,איני רוצה להיות אדם אחר,אני רוצה להישאר 'אני עצמי'.זה נשמע מוזר? איך מתגברים על חששות אילו? וחוץ מזה,רציתי לדעת,אני לוקחת "פבוקסיל" 50מ"ג,כמה זמן לדעתך,תופעות-הלוואי שלו אמורות להימשך? בינתיים המצב הוא שאני רוב הזמן תשושה מאוד ועייפה,עם כאבי-ראש מרובים,סחרחורות,בחילות,איבוד תיאבון חלקי(אך זה דוקא דבר טוב),יובש קיצוני בפה ובעיניים-עד כדי מצב של גרון חרוך,תחושה של אציטון בפה,צמא מרובה מאוד ללא תחושת רוויה גם אחרי שתיה מרובה מאוד של מים,לחץ תכוף בשלפוחית והשתנה מרובה,ועוד ועוד....,האם כל זה אופייניי לתופעות-הלוואי? וכמה זמן הן אמורות להימשך? את השאלה הראשונה העתקתי לך שוב,כיוון שלא ענית עליה (היא נמצאת בין מספר השאלות שלא נענו בין השאלה האחרונה שענית לפני החופשה ובין השאלה הראשונה שענית בחזרתך). בתודה מראש, מישהי

למישהי הפנית את דברייך לדר הידש, אך הייתי רוצה להתייחס גם אני. אני מכירה היטב את הפחד הזה לקחת כדורים ולאבד את העצמי שלי. ובכל פעם שאני מתחילה ליטול שוב כדורים זו אותה דילמה. אמנם נראה לי שלא מאבדים את האישיות (לפעמים הייתי מוכנה שהאישיות שלי תצא לחופש...) אבל בכדורים מסויימים אכן יש תחושה כאילו מישהו שיטח את הגבעות החוליות שהן אני ונעשיתי שטוחה, כהה. אמר לי ידיד - את פשוט כמו סכין לא מושחזת. דימוי קצת בעייתי...אך מבהיר את האפקט. העוצמות בהן אני חווה את החיים מצטמצמות, ואיתן גם ספקטרום הרגשות. יש כדורים שלא מאפשרים לי לחוש עצב, לבכות. מה אני אגיד לך, אלו אכן מחירים כבדים מאד. עכשיו לדוגמא אני כמעט שלשה חודשים עם סימבאלטה, הדיכאון המאז'ורי חלף, והכדור מאד עוזר לי גם נגד חרדות. החיים לפתע קלים, אני נורמלית מדי וזה מפריע לי. יש גם מוטיב של אדישות מסויימת. לגבי תופעות הלוואי כל מה שאת מתארת מוכר מאד. רב התופעות חולפות כעבור זמן. צריך להמתין ולראות. והדילמה... אצלי לפחות- תמיד נשארת. תרגישי טוב! מירי

תודה, אני שמחה על התייחסותך,באמת הבהרת גם לי יותר את כוונתי,שהיא שבמצב שהופכים אדישים להכל ואולי גם "חסומים רגשית"-כלומר:חסרי רגשות,אז בעצם אנחנו לא מי שאנחנו באמת,אלא "זומבי" או "תוצר של התרופות"; כי מה שווים החיים אם לא נוכל לחוות בהם חוויות ולהתרגש,לאהוב,לשנוא,לכעוס,לשמוח,לבכות וכו' - אם אנחנו אדישים להכל אז בעצם איננו "חיים",נכון? איני יודעת אם באמת זה יהיה ככה,כיוון שאני רק בתחילת טיפול,וגם הטיפול הקודם הופסק עוד לפני שהתחיל ממש להשפיע. אשמח לתגובתך,ולתגובת ד"ר הידש על כך.