מאניה ובעקבותיה התקף פסיכוטי

שלום, יש לי שאלה לגבי קרוב משפחה בן 18 שלקה לפני כחודש בהתקף מאניה חריף בראשונה בחייו.הדבר בא לידי ביטוי בעצבנות יתר, חוסר שינה, אלימות מילולית עד כמעט פיזית, דיבור בלתי פוסק, אכילה כפייתית, מחשבות גדלות וכיו"ב. פסיכיאטר איבחן מאניה-דיפרסיה. אציין כי הנער נוטל מאז גיל עשר ריספרדל לטיפול בתסמונת אספרגר. לפני שלושה שבועות הנער החל באשפוז יומי במוסד לחולי נפש ושם קיבל גם טיפול תרופתי (סרוקוול 800 מ"ג, ריספרדל - לא ידוע המינון, וליתיום 1500 מ"ג). מכיוון שחש בתופעות לוואי חריפות החליט להפסיק נטילה של ריספרדל ולאחר הפסקה של כמה ימים נתקף במאניה חריפה מאוד עד כדי אלימות. עקב כך אושפז בכפייה והוא שוהה במחלקה סגורה מזה כשבוע. אציין כי מרגע אישפוזו מצבו מידרדר מיום ליום. בימים הראשונים התקף המאניה החריף ומזה ארבעה ימים אנו עדים להתקף פסיכוטי המתבטא בכך שהנער איבד קשר עם המציאות, קשה להבין מה הוא אומר, הוא ממלמל לעצמו דברים, לא מעוניין בביקורים של המשפחה הקרובה, לא ברור אם הוא מזהה את הסביבה וכיו"ב. שאלותי הן: האם ניתן בכלל לצאת מהמצב הפסיכוטי הזה? האם נכון לחשוב שככל שעובר הזמן פוחתים הסיכויים לצאת מהמצב ולחזור למצב לפני ההתקף? האם נכון לחשוב שככל שעובר הזמן ישנה פגיעה מוחית בלתי הפיכה? האם נכון לחשוב שהעובדה שהנער אושפז בכפייה והרגיש כאילו משפחתו הפנתה לו עורף וכל עולמו חרב עליו היא שגרמה להתדרדרות המהירה ופרצה את כל הגבולות? מה פרק הזמן הידוע שבו אדם שוהה במצב פסיכוטי לאחר התקף מאני? אשמח על תשובות בהקדם ואם אפשר לקבל פרטים לקיום פגישה בנושא. תודה, נטע

שלום רב לך, אמנם אינני רופא אך מכיר את הנושא ממקרה דומה במשפחה ואשתדל לענות לך עד כמה שאוכל. ניתן לצאת ממצב פסיכוטי ולחזור לחיים תקינים, בלווי תמיכה וטיפול תרופתי. פסיכוזה קשה איננה בהכרח מצב שלא ניתן להחלים ממנו. השאלה היא כמה זמן ולזה קשה לתת תשובה ברורה. תלוי ביעילות הטיפול התרופתי ובהרבה גורמים נוספים. לא נכון לחשוב שככל שעובר הזמן פוחתים הסיכויים להחלמה. יתכן גם אש]פוז ארוך שבסופו של דבר החולה חוזר לעצמו. אין פרק זמן מוגדר לפסיכוזה לאחר מצב מאני, כל מקרה הוא אישי ומקרה אחד לא דומה לשני. לא כתבת האם הבחור אובחן ובאיזו מחלה. אם האבחנה היא סכיזואפקטיב, סיכויי ההחלמה טובים יותר מאשר באבחנה של סכיזופרניה. חשוב שתדעי גם שפסיכיאטרים לא אומרים את כל מה שצריך לומר ולעיתים מתחמקים בדיפלומטיות ממסירת מידע מדויק. לא בטוח למשל שימסרו לכם אבחנה מדויקת וזכותכם לבקש אותה. אם אוכל לעזור במידע נוסף כתבי תשובה לפניה זו ואקבל אותה דרך המייל. כל טוב

שלום נטע, סיפורו של הנער נגע כלכך לליבי. שאלת שאלות ועל רובן אין לי מענה, אינני אשת מקצוע אך ברצוני להתייחס לאחת השאלות שכן בקוראי את דברייך עוד בטרם קראתי אותה הייתה לי תחושה שיתכן והתדרדרות הקשה הייתה גם משום שהנער אושפז בכפייה ועולמו חרב עליו מכל הכיוונים. נראה לי שקל כעת לכלול כל החמרה או סמפטום ל"מחלה" עצמה, אך יהיה זה חטא כלפיי הנער. מחלה- קשה ככל שתהייה יכולה להיות נסבלת יותר עם יש תמיכה עדינות, אהבה מסביב. אשפוז בכפייה הינו ההיפך מזה, הוא כשלעצמו אלים. טוב שיש לו קרובת משפחה שואלת ואיכפתית כמוך. אל תפסיקו לאהוב אותו, בעדינות, כמה שניתן. מקווה כלכך לשמוע כאן שהוא מרגיש טוב יותר. מירי

לנטע תודה למשיבים ואני מצטרף לדבריהם. אכן אישפוז בבית חולים אינו טוב ובדרך כלל הוא מתבצע כאשר אין ברירה אחרת. במצבים אלו כאשר האדם מבריא הוא מבין בדרך כלל שלא הייתה ברירה. בדרך כלל מקובל שככול שההתקף הפסיכוטי חריף יותר כך גם ההבראה טובה יותר (גם מאניה היא מצב פסיכוטי). אבל הכללים אינם חשובים אלא מה קורה לאדם הפרטי ונקווה שגם הילד יתאושש בקרוב. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום רב הפרוגנוזה בכאלה מצבים נחשבת לנמוכה, אם נקח בחשבון את כל מהלך חייו עוד לפני ההתקף האחרון. ישנם חולים שמאושפזים להרבה שנים כי מצבם מאד קשה אבל יש אחרים שמצליחים לחזור למצבם הקודם תוך חודש-חודשיים. לכן יש צורך להמתין ולראות אם הכיוון המסתמן הוא לקראת שיפור או שלא. בברכה