חוסר יכולת
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
שלום. אני לא מסוגלת לכמת דברים, לא מסוגלת לתפוס כמות מסוימת של מספרים, ולכן אני בזבזנית. כשאין לי כסף אני מסוגלת להמשיך לגהץ,כי נראה לי שזה אפשרי, אין לי "תקרה נפשית". אני לא מסוגלת לתפוס כשיש משהו שצריך לעשות, אני חושבת "לא יקרה כלום אם אני אעשה אותו אחר כך" ותמיד "מפסידה", או שאם אני צריכה להגיע למקום כלשהו, אבל יוצאת רק כשאני צריכה להיות שם ותמיד מאחרת כי אני לא מסוגלת לתפוס זמן ויוצא לי "שם רע". אני לא מגיעה לעבודות כי נדמה לי שלא יקרה כלום... אני לא מסוגלת לתפוס שיש אנשים עם רגשות,וצרכים משלהם. אני לא מרגישה את מה שהם מרגישים, אני לא רגישה לסבלם של אחרים, לא כואב לי כשאמור לכאוב לי. כשחברה טובה מספרת לי משהו שאמור להיות כואב, אני לא מרגישה אותו. כשכואב למישהו קרוב, אני לא מסוגלת להרגיש אותו, או לתת כתף. אני לוחצת ולוחצת ולוחצת בכל מיני נקודות כדי לראות מה יקרה. אני כן יכולה לבכות, אבל כשאני מתאמצת, כשאני יודעת שאם לא אבכה אז איזה מן בנאדם אני? כשאני מחבקת מישהו שאני אוהבת, אני חושבת, אני לא מרגישה כלום. מרגישה כאילו אני מחבקת בובה. כשאני מתנשקת עם מישהו, זה סתמי, זה לא אמיתי. אני לא שם בכלל. כשאני שוכבת עם מישהו... כשאומרים לי שאוהבים אותי, זה לא נראה לי אמיתי. מי יכול בכלל לאהוב מפלצת כמוני? אני לא חושבת שאני יכולה לתפוס משהו אחד, לחוש אותו בצורה ממשית. אני לא מסוגלת לגדל בעלי חיים לא כי אני לא אוהבת אותם. אלא כי חוסר ההבנה שלי או התפישה שלי לצרכים שלהם מתפרשת כחוסר אחריות. אני בת עשרים וקצת. ואני מפחדת שאני לא אוכל לגדל מישהו אחר מהסיבות האלה. שאני לא ארגיש כלום. אני אפילו לא מסוגלת להשקות עציצים. אני מרגישה כאילו לפעמים זו איזו מחלה שמכרסמת בי, שאני כל הזמן מחכה שמשהו יקרה, שאיזה משהו נוראי יקרה. כאילו מחכה לראות מה יהיה, איך אני אצליח להרוס... אבל אני לא חושבת שזה דבר ששזור אחד בשני, אני פשוט לא מסוגלת לתפוס את כמות הנזק שאני עושה לעצמי, אני יודעת שאני עושה לעצמי, או לאנשים שקרובים לי, כשאני פוגעת בהם בצורה כזו שאני לא "שם בשבילם" כשהם צריכים אותי. אבל אני לא מסוגלת לעצור, כי אבדה לי התחושה הזו, של להרגיש מה אני מעוללת לעצמי או בכלל.
אני חושבת כי מי שאינו רגיש לסבלם של אחרים הוא בכלל אינו מודע לכך. ואילו אצלך, התודעה והשיפוט העצמי חזקים מאד, וכל מה שתיארת כאן מעיד על רגישות רבה, שכנראה נמצאת בחסימה כתוצאה ממשהו שצריך לברר מהו. זה שאת מתקשה להתרגש, נראה לי כמו סוג של "ניתוק" שבוודאי יש לו סיבה, (ניתוק קורה גם במצבים של דכאון, רוצים להרגיש דברים ולא יכולים) והניתוק הזה ייתכן וגורם לכל מה שתיארת כאן(כולל תיפקוד נכון של עמידה בזמנים וכו'). את הסיבה צריך לברר עם פסיכולוג. {}
שלום, תודה על התשובה. את האמת שלא שמתי לב לזה לפני כן, הרבה פעמים העירו לי על כך וכשהסתכלתי לתוך עצמי... ראיתי שהם צודקים. לא הייתי מודעת לפעמים הרבות בהן פגעתי באנשים. אמרו לי לא אחת... וגם התרחקו ממני לא אחת... משום שפגעתי בהם. לעתים אפילו הייתי המומה שגם ברגעים בהם בכלל לא חשבתי שאני מסוגלת לגרום לפגיעה כזו באנשים, פגעתי.
