לא מצליחה לחזור לעצמי

שלום אני נמצאת בטפול פסכולוגי כשנתיים,בעקבות דיכאון מז'ורי. אני מרגישה יותר טוב, אך עדיין לא מצליחה לחזור לעצמי ברמה מינמלית, כלומר, לחדש קשרים חברתיים שניתקתי, להקשיב ולהנות ממוסיקה , אין לי חשק לעשות דברים, לצאת לבלות, יש לי אנרגיה לדברים מאוד ספציפיים,כמו להסתובב בקניון או קניות וכו' (וגם אז לפעמים אני מאבדת מהר סבלנות). כמות המרץ והאנרגיה שיש לי מאוד מוגבלת,לדברים מסויימים מאוד. כל היכולות וההנאות שהיו בי פעם מתו. מצב הרוח השתפר יחסית, אך אין בי שמחה. אני לא מצליחה לשמוח, להרגיש שימחה, להרגיש טוב. האם כך אמורים להרגיש כאשר מחלימים? האם כל היכולות שהיו לי פעם, באמת מתו ? האם יש דרך לחזור לחיים ??? ברור לי שאי אפשר לחזור בדיוק למה שהייתי, כי עברו שנים ואיתם גם שינויים. אך אני מתכוונת לדברים בסיסיים, כמו להרגיש שימחה, כמו להנות משיר, להדליק רדיו או דיסק ולהאזין למוזיקה, ללבוש בגדים צבעוניים יותר ולא רק שחורים ואפורים. לקום בבוקר עם תחושה טובה, עם חיוך, עם מרץ. יש לי הרגשה ששום דבר לא יחזור. כאילו "נולדתי" מחדש לאחר הדיכאון. וכיום, מדובר בבחורה ריקה,כבדה ונטולה לעומת העבר.

טל יקרה מהתיאור שלך נראה כאילו עוד לא יצאת ממש מהדיכאון. כנראה מדובר בדיכאון יותר ממושך ממה שחשבת, והדרך לצאת ממנו ארוכה ומייסרת. חשוב לבדוק האם הטיפול הפסיכולוגי בו את נמצאת אכן עוזר לך, או שאולי כדאי לחשוב על שינוי דרך. לפעמים טיפולים דינאמיים עמוקים במצבי דיכאון או דיסטימיה יעילים פחות מטיפולים קוגניטיבים התנהגותיים או ממוקדים בבעיה. לפעמים אפילו קוצ'ינג ממוקד מטרות יכול להיות יותר יעיל מנבירה בעבר. איני יודעת מה סוג הטיפול בו את נמצאת, אבל שווה לבדוק אם הוא אכן עוזר לך. בנוסף, האם את משתתפת באיזה שהיא קבוצת תמיכה, חוג ספורטיבי או חוג לטיולים בטבע או משהו כזה? אולי הגיע הזמן להשקיע יותר בתחום החברתי, בהשתייכות החברתית, בנוסף לעבודה העצמית. את יכולה לצאת מהדיכאון ולחזור לשמחת חייך יום טוב תמי.

תמימי, אני חושבת שהטיפול שלי טוב. המטפלת שלי מקצועית ותומכת . מצבי כיום הרבה יותר טוב מבעבר. כשהגעתי לטיפול הייתי במצב מאוד קשה, ומאז לא חזרתי לאותו מצב. כך שאני מניחה שהטיפול עוזר לי. אבל התהליך הוא מאוד ארוך וממושך. לגבי השתייכות חברתית - זו בדיוק הבעיה שלי. התחום הזה נהיה מאוד קשה עבורי. לפני הדיכאון הייתי מאוד פעילה מבחינה חברתית, אך כיום אני מרגישה לא שייכת. אולי הזמן יעשה את שלו ..... תודה לך. נ.ב. זמן רב לא "שמעתי" מראומה בפורום. האם את יודעת מה שלומה? חשבתי עליה לאחרונה. :-)

טל יקרה, כל מה שתיארת פה כיכולות שכאילו "מתו", הן שמרכיבות את תחושת הניתוק מן הדברים הטובים, המחזקים, המהנים, שכאילו אי-אפשר לחזור להיות בתוכם. הניתוק הזה שגורם הדכאון הוא גם ניתוק מהרגשת החיוניות, אני חושבת שזו ההרגשה הכי חשובה שיוצרת כוח להתחבר מחדש אל תחושות הסיפוק וההנאה. במצב של דכאון, קיים גם ניתוק חברתי ומתגבר הקושי לחוש חיוניות לעצמנו, אני מכירה היטב את המצבים שאפילו אין לי חשק להביט על עצמי בראי או לבשל לעצמי, אבל במשך 10 שנים של התמודדות עם הדכאון, מצאתי כי מה שמאפשר את תחושת החיוניות והערך, הוא הקשר (דיבור ושהייה מרחוק או מקרוב) עם אנשים ששמחים או ישמחו לשמוע אותך, מדברת אליהם- עליהם, שומעת עולם של מישהו אחר, וההתיחסות אל האחר מאפשרת ניתוק מן הדכאון (לפירקי זמן שהולכים ומתארכים) , ובעצם- אם הדכאון כעת הוא שממלא וסוגר עלינו- הרי שהעשייה או המחשבה שמצליחה להתרכז ולהשתתף לשעת מה בעולמם של האחרים (אפילו בישול לילדים או כדומה) - מחזירה קודם כל את תחושת החיוניות, שזו התחושה החשובה ביותר כדי להרגיש טוב, גם הקרובים אלינו, האוהבים אותנו, מבקשים בליבם שלא נאבד, שנחזור אליהם כמו שהיינו לפני הדכאון, הם רק לא אומרים את זה ממש אלא חשים חסרי אונים נוכח הניתוק שיוצר הדכאון הפוגע בנו. היכולת לשוב אל בני האדם שסביבנו, (בדיבור, בעבודה, בעשייה כלשהי) תשיב לפעילות גם את היכולות הנוספות, להרגיש טוב, וגם להקשיב ולהיהנות ממוסיקה, והכל. באופן מעשי: בדכאון יש שני עולמות: האחד הוא הכסא עליו אני יושבת , ובגלל דכאון לא מסוגלת לקום ממנו בכדי לנסוע לחברתי שיש לה היום יומולדת ובוודאי תשמח לבואי. השני הוא הדמיון, שם אני אכן נוסעת, יושבת באוטובוס בדרך לירושלים, אפילו רואה את הנוף הנפלא מחלון מושבי. איך אגיע אל הכוח לקום ולנסוע? אני מבודדת את המחשבה על הנסיעה ומתרכזת חזק מאד אך ורק בה, לא מאפשרת לשאר המחשבות (או הערפל) להמשיך להשתלט על היום, כי יש לי משימה חשובה- חייבת לחזק את הרצון הספציפי של הרגע. מקווה שתתחזקי ותצליחי, גון {}

גון, תודה על תגובתך. "גם הקרובים אלינו, האוהבים אותנו, מבקשים בליבם שלא נאבד, שנחזור אליהם כמו שהיינו לפני הדכאון, הם רק לא אומרים את זה ממש אלא חשים חסרי אונים נוכח הניתוק שיוצר הדכאון הפוגע בנו" כל כך נכון !!!! כנראה שזו הסיבה שקשה לי לחדש קשרים שניתקתי כבר הרבה מאוד זמן. אולי כי אני עדיין לא מסוגלת לעשות כל מה שתמיד עשיתי, אני רחוקה מזה מאוד. אני לא חוזרת לקשר כמו שהייתי לפני הדכאון. אני שונה לחלוטין. אצלי מדובר בחברות מאוד טובות שהתנתקתי מהן לתקופה ארוכה,הדיכאון גרם לי להיות מאוד סגורה. מאוד שונה. אני בטוחה שהן מאוד רוצות והיו שמחות שאצור איתן קשר,אך אני לא מסוגלת לעשות זאת. אני עובדת, ולכן גם מקיימת קשרים אך במסגרת העבודה בלבד. מניסיוני עד עכשיו, יש לי תקופות יותר טובות, אך זה זמני.......... כרגע אני נמצאת "בגל" היותר טוב, אך אני לא יודעת כמה זמן זה יחזיק. שוב תודה לך טל