יציאת מצריים

תרשו לי להביא מחשבות שלי בקשר לפרשת השבוע, פרשה המדברת על יציאת מצריים- על שלושת המכות האחרונות שפרעה קיבל, ועל היציאה עצמה ממצרים. אם מסתכלים על מצרים כמשהו פסיכולוגי פנים נפשי, הרי שמדובר בכבלים הפנימיים שלנו, באותם מקומות בהם אנחנו משועבדים לרגשות שליליים ולמחשבות מגבילות. בעיני, להיות בדיכאון זה סוג של חושך מצרים, שמונע מאיתנו לראות בעצמינו ובעולם אפילו טיפה קטנה של אור ואופטימיות. כמי שהיתה בדיכאון, אני יכולה להעיד שלצאת מדיכאון בכלל לא פשוט, ויש בכך משום יציאת מצריים, ממש מאבק פנימי מול כוחות המעכבים את השמחה, את האהבה ואת היצירתיות. גם לצאת מהארון היה עבורי סוג מסויים של יציאת מצריים. כי להסתיר את הבעיות שלי ממקום העבודה שלי, להחביא את עצמי, על קשיי, ולשים כל בוקר מסיכה של הכל בסדר- היה בזה משום השיעבוד והעבדות. עכשיו, משהשתחררתי, אני מרגישה הרבה יותר בת חורין להיות מי שאני. הרבה יותר חופשייה והרבה יותר מאושרת- במובן הקונקרטי של המילה- קיבלתי אישור לעבוד למרות בעיותי הפסיכיאטריות... אבל יציאת מצריים הקשה ביותר היא לא ממצבי נפש קשים וגם לא ממצבים חברתיים מסובכים, אלא ממחשבות ומסטיגמות שיש לנו על עצמינו. כאילו באיזה שהוא אופן אנחנו מוגבלים בסוג מסויים של מחשבה עצמית על קשיינו, שמקבעת אותנו בתוך הקשיים. בגלל זה כל כך קשה לי עם תיוג, שמזמן יצא ממקומו המקובל כשפה מקצועית מחקרית בין אנשי המקצוע. היום אדם נושא עימו את האבחנה שלו לכל מקום בו הוא נמצא ומרגיש. טוב, אני מאני דיפרסיבי, אז ברור שאם אני מתפרץ זה קשור למאניה. או קולב נוסף- אני לקוי כי אני סכיזופרן. אין צ'אנס שאצא מזה אף פעם, כך אמרו לי באינטרנט. יש לי מחלה ניוונית של המוח. או- אני בורדרליין, אני תמיד אשאר מופרע באישיות שלי. ההורים שלי דפקו אותי וזה בלתי הפיך. וכך, אנחנו מסתובבים עם אות קין, עם סטיגמה שלנו על עצמינו, וכמו הנבואה שמגשימה את עצמה, ממלאים את התפקיד הזה, וזה התפקיד היחיד שאנחנו מאפשרים לעצמינו להגשים. אבל אנחנו הרבה יותר מהDSM שמאבחן אותנו. אנחנו אנשים שלמים, עם מכאוב ושמחה, עם אהבה וכעסים, עם יצירתיות ומיוחדות שיש רק לנו, ייצורים נדירים ונפלאים שכמונו. וגם אותם החורים השחורים שיש לנו, בנפש, בנשמה- גם אותם אפשר למלא, וגם מהם אפשר להשתחרר. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים. כולנו יוצאים ממצריים בכל רגע בו אנחנו נולדים מחדש, מניחים מאחור את הכאבים והקשיים, וממשיכים הלאה, דרך המדבר הפנימי, אל הארץ המובטחת... שבת שלום תמי.

היי תמימי, נהנתי לקרוא את דברייך היפים. מדהים כמה התנ"ך מלא בדוגמאות יפות שאנו נתקלים בהן, גם, בחיי היום יום במאה ה 21. מסתבר שאין חדש תחת השמש.... לגבי ה- DSM- קחי בחשבון, שצריך איזשהו כלי עזר כדי לעשות "סדר ראשוני" בבלגן, כשאיש מקצוע פוגש מטופל. לא תמיד אנחנו, המטופלים, מסודרים ורהוטים, וה- DSM, נותן איזשהי מפה ראשונית. אני רואה ב- DSM, איזשהו מילון או אטלס של מפות דרכים, שאיש המקצוע נעזר בהן, בבואו לטפל בנו. נראה לי, שכשאיש המקצוע לא ממש בקיא בתופעה אותה הוא רואה בחדר הטיפולים שלו, אז הוא פותח את ה- DSM. אני נזכרת, כעת, שכשקנינו את הדירה שלנו, בעלי ואני, העורך דין שלנו פתח את ספר החוקים כשהוא לא היה בטוח לגבי סעיף מסויים.... (די דומה .....) וחוץ מזה, ה- DSM אינו "תורה מסיני", והוא משתנה גם ע"פ לחצים פוליטיים. לדוגמה- ההומואים צברו כוח פוליטי, ואז התופעה של "ההומאיות", כבר לא נחשבת להפרעה ואינה נכללה ב- DSM-4. (ד"ר הדש- אני מקווה שאיני טועה בפרטים. ואם כן, הרגש חופשי, לתקן אותי) תמימי, לפי דעתי, את כותבת מאוד יפה, והייתי מציעה לך לנסות לכתוב טורים ב- YNET, או במקומות אחרים, פופולארים יותר מהפורום הזה. אני חושבת שעוד המון אנשים יכולים להנות ממך. שלך שיבא.

תודה שיבא על מילותיך החמות. ולגבי YNET- אני קצת בקטע שמרני- אם אני מתאהבת בפורום מסויים, אני נתקעת עליו, לא משנה כמה יש פורומים גדולים יותר בחוץ... הידש הוא מקסים, נתן לי אישית הרבה תמיכה, הכרתי כאן הרבה אנשים נפלאים שתמכו בי ועזרו לי, וכאן אני נשארת... שבת שלום תמי.

הי שיבא ותמי.... תחשבו כמה מוזר ובעייתיים שתי המדעים האלה: פסיכיטאריה ופסיכולוגיה. הרי הדוגמה שאת מביאה, שיבא, היא מאלפת. איזה מין מדע זה, שלחצים פוליטיים משנים את החוקים שלו. אכן, ההומואים צברו כוח פוליטי, וגרמו לשינוי היחס של הפסיכיאטריה להומואיות. וזה הרי מגוחך...מה קשורה פוליטיקה לכאן? וחוץ מזה, לפי מה שהבנתי, ההחלטה על הכנסת או הסרת הפרעות נפשיות מהDSM נעשית בהצבעה. תארי לעצמך שככה היו נוהגים בספר המונחים של הפיסיקה... זה הרי נשמע אבסורדי... ואחרי זה אנחנו מסתובבים עם התגיות האלו כמו שתמי מתארת כל-כך נכון. אני מאז שאיבחנו אותי לא יכולתי להסתובב בעולם וסתם להרגיש נאחס, ישר קראתי לזה דיכאון, והתחלתי לספור את המאפיינים, תקופה מסויימת התחלתי להרגיש טוב יותר, ואחרי יומיים ממש הלכתי לחדר מיון פסיכיאטרי כדי לבדוק שאני לא מתחיל להיכנס לאיזה מצב מאני. כל תזוזה במצב רוח שלי ישר מכניסה אותי ללחץ, שלא לדבר על איזה לילה שאני ישן בו מעט או לא מצליח להירדם בו, שזה קורה מעט, אבל ישר מעורר בי חששות כבדים. והבעיה היותר עיקרית שהסיפור שלי נדחק לשוליים, לא מושמע, לא קיים. הסיפור הפסיכיטארי על מה שעברתי הוא הסיפור שרוב האנשים מקבלים, ואילו הסיפור שאני רוצה לספר על מה שעברתי הוא לא קביל. זה הרי לא מדע, זה לא שאני מנסה לטעון עכשיו שכדור הארץ הוא במרכז והשמש מסתובבת סביבו. אם אני אטען כך יוכלו הפיסיקאים לבוא ולהסביר לי, להוכיח לי. האם הפסיכיאטרים יכולים להוכיח לי שנכון לקרוא למה שעברתי "מחלה", ולא "שיגעון" או "הארה" או "התגלות אלוהית". על סמך מה? על סמך זה שהן ישבו בינם ובין עצמם והחליטו שזה כך בהצבעה דמוקרטית! וכן, לאנשים שמדביקים את ה"סכיזופרניה", המצב הכי חמור, ומה שמצחיק שכאשר אנשים שהדביקו להם את התגית הזו, בניגוד לכל מה שאמרו להם, מצליחים ומתפתחים, אז לא אומרים ההגדרה שלנו לסכיזופרניה לא נכונה, סכיזופרניה זה משהו אחר, אלא אומרים, טעינו באיבחון שלכם, אתם בעצם לא סכיזופרנים. בברכה מיכאל

מיכאל היקר אבל זו הרי הבחירה שלנו, ושלנו בלבד, לאיזה סיפור להאמין, לסיפור המקבע, המתייג, המגביל והסטיגמתי, או לסיפור החווייתי שלנו על מה שעברנו. אני אומרת לך, תקשיב ללב שלך, ותדע שניתן להסתכל על כל דבר מכל מיני זוויות, והשאלה היא איזו זווית היא הכי מרפאת בשבילך. ואין זווית אחת שטובה לכל האנשים. יש שירגישו בנוח עם הסיפור הפסיכיאטרי המדעי על מה שחוו, ויש שיעדיפו התבוננות רוחנית יותר. אתה יודע איפה אני בהתבוננות. תקשיב לקול הלב. הלב שלך אף פעם לא יכזיב. שבוע טוב תמי.