ושוב איתכם

אחרי שלושה חודשים בביקור אצל הבת ,בגלל מגבלת עברית במחשב , הפכתי לקוראת פסיבית , עקבתי אחרי כל הסערות מרחוק. זו הייתה הפעם הראשונה שלא ראיתי את הבת שבעה חודשים , ונדהמתי לראות בחורה עסוקה ,לומדת עובדת ,מבלה כמו כל צעירה אחרת בגילה . יצא לי לפגוש מרצים שלה,( גאווה של אמא ) היא קיבלה הצטינות בלימודים , ןכולם מלאי תשבחות . לכיתה שהיא מלמדת נרשמו מספר התחלמידים הגדול ביותר, ובאתר שבוא סטודנטים מדרגים מרצים ,היא קיבלה הערות נפלאות. כמובן שלא היו חסרות דרמות , הייתה אהבה נכזבת, הייתה פציעה , והיא התנהגה כמו גדולה. אני מקווה שינשיך ויהיה בסדר, הסמסטר הזה הוא הקשה מכולם, ובלי שןם קשר אני יודעת שעוד יבואו ימים קשים , אבל בנתיים אפשר לנוח על זרי הדפנה. נראה לי שהשילוב המנצח אצלנו הוא: תרופה נכונה.... אהבה.... אמונה .. ו חתולה , כן דק הידש היא כבר בת שנתיים וחצי . למיכאל וראומה גאה בכם! לתמי קצת דואגת?

שלום אמא רחוקה ממש כיף לשמוע ממך, ועם כאלה בשורות טובות וגאווה של אמא...פתאום חשבתי שאני לא יודע את השם שלך. בטח אמרת פעם ושכחתי... אין כל כך מה להיות גאה בי, אני בניגוד לבת שלך, לא ממש הצלחתי לחזור ללימודים, אם כי זה לא ממש מטריד אותי, ואין גם מה להיות מודאגת מתמי, נראה שהיא מסתדרת מצוין למרות הכל, ולמרות שגם אני הייתי קצת מודאג... לילה טוב מיכאל

אמא רחוקה למה את דואגת לי, נשמה? בגלל התרופות? אני אנסה להרגיע אותך, לא חסרות לך דאגות מלבדי? אז אני אגיד לך, שתקופות ארוכות בחיי תיפקדתי מצויין בלי תרופות. המשבר הראשון שלי היה בגיל 18, ויצאתי ממנו בלי תרופות וגם בלי טיפול אחר, תוך כדי שירות מלא ומשמעותי בצבא- הייתי קצינה בסוף. עד גיל 26 הספקתי לעשות תואר ראשון והתחלת שני ולגור עם חבר, בלי תרופות, ואז היה המשבר השני, בעקבותיו פניתי לראשונה לפסיכיאטרית והתחלתי עם טיפול תרופתי. אחרי טיפול והתייצבות של כשנתיים וחצי, הפסקתי גם אז עם התרופות, בידיעת הפסיכיאטר שטיפל בי אז. הוא בכלל לא איבחן אותי כביפולרית. מבחינתו האבחנה שלי היתה פסיכוזות ודיכאונות שאחריהן. הוא טיפל בי בפסיכותרפיה ארבע וחצי שנים, וסבר שהמקור לפסיכוזות שלי יותר פסיכולוגי מביולוגי. אני לא יודעת אם צדק או לא, אבל כשהפסקתי עם התרופות אמנם יחד עם טיפול הומאופתי במקביל- נשארתי יציבה לעוד שנים די ממושכות, שכללו הריון ולידת ביתי הבכורה ללא בעיות מיוחדות. רק אחרי שאלה הקטנה נולדה, לפני 3.5 שנים, נכנסתי למשבר השלישי, שכלל הרבה מאד קשיים אובייקטיביים בנוסף לקשיים הכימיים. לא שאפשר להפריד בצורה כל כך דיכוטומית בין הגוף לנפש, אבל בכל זאת הרי למשתנים פסיכולוגיים השפעה על הביולוגיה, ולהיפך. אז חזרתי לטיפול תרופתי, והפסיכוזה האחרונה של הקיץ נבעה להערכתי גם מהמתח הגדול שהתלווה לבחינת ההתמחות שלי, וגם מהפסקה פתאומית של התרופות, ללא גיבוי אלטרנטיבי. בכל מקרה התעקשתי בקיץ לא לחזור לתרופות כי האמנתי, מתוך הכירות שלי עם עצמי, שאצליח להתאזן ללא תוספת כימית, במיוחד שרצינו הריון נוסף ולא רציתי לקחת תרופות בהריון- טגרטול אסור בהריון ותרופות אחרות פחות עזרו לי. מפה לשם הצלחתי להתאזן. היציאה שלי מהארון עברה בהצלחה בעבודה, ללא וועדות פסיכיאטריות אלא עם הדרכה ותמיכה פנימית של המערכת. אני עובדת עם אנשים שאוהבים אותי ומאמינים בי, ומצליחה למדי כחלק מהמערכת. בינתיים פניתי לטיפול בשיאצו, ואני עושה יוגה פעם בשבוע, משתדלת לשמור על תזונה, והיום- גם ישנה מצויין וגם מתפקדת טוב בכל המישורים. כבר מזמן אני לא מדברת על משיחיות והארה, רק כשיש וויכוחים אני לפעמים תורמת את שלי, אבל בגדול יעידו חברי לפורום שלפחות ווירטואלית נרגעו אצלי הסערות. אז מה ירגיע אותך? אני למדתי שמניה דיפרסיה היא מאד אינדוודואלית אצל כל אדם. ממש כמו המחזור החודשי, או כמו לידות- ששונות מאישה לאישה, כך משברי החיים אינדוודואליים לפי האדם הביולוגיה הפסיכולוגיה רשת התמיכה שלו ודרכי ההתמודדות שלו עם קשייו. אני מודעת מאד, אחרי כעשרים שנות וותק בתפקיד הפסיכיאטרי שלי לסימני מצוקה, ומטפלת בהם כשהם מתעוררים. כל אחד אחראי בסופו של דבר על עצמו. אני הרי לא אהרוס את חיי משפחתי, את המקצוע אליו הגעתי בעמל כה רב ואף בייסורים, בגלל אי לקיחת תרופות חסרת אחריות. אני מטפלת בעצמי, אולי לא בדרך הקונבנציונאלית של הפסיכיאטריה, אבל האם היית יכולה להגיד שאני חולה קונבנציונלית? שמחה שביתך חזרה לכוחותיה וליכולותיה יום מצויין תמי.

תמי לא התכוונתי להרגיז, ולא חשבתי על תרופות , סליחה!!! אני מאוד מאמינה ביוגה וכו , הרי הבן שלי למד שש שנים רפואה סינית וציגונג . שמחה שהכל בסדר, ומצטערת . פשוט מתגעגעת לתמי של השירים היפים ,והכתיבה הנפלאה. ומיכאל יש לך במה להתגאות , עבודה , דירה שכורה, מסיבה , בתקופות הקשות קינאתי בבורגנים ...

את יודעת את שם האתר?