מילכוד 22

אני משערת כי רק עשייה תוביל אותי לצאת ממצב חסר אנרגיה שבו אני נמצאת. אבל מהיכן מתחילים, אני קמה כל בוקר ללא חשק בכלל, במשך היום עיפה, נכנסת לישון.. אני מתקשה למצוא עבודה בעירי וחשבתי לעבור למרכז, אך הדבר אינו פשוט, הן במציאת דירה והן במאמץ העילאי הקשור למעבר דירה. אני מרגישה די מחוקה עם ריקנות נוראית, הראש שקט וריק לו, חשיבה איטית, התנהגות עצלה וחסרת גירויים. אני תוהה עד כמה קשר יש למצבי הנוכחי לדיכאון פסיכוטי אותו עברתי לפני שנתיים? והאם תיתכן ירידה ביכולות אף על פי שלא נמסר לי כי אני חולה. תרופות אנטי דכאוניות לקחתי אך לא עזר לכן, כיום זה לא בא בחשבון. גוררת את עצמי לעשות ספורט פעמיים בשבוע בקושי. מה אתה מציע?

ריבי נראה כי את יודעת מה יעזור לך, ובכל זאת שואלת שאלות. כתבת בעצמך "אני משערת כי רק עשייה תחלץ אותי ממצב חוסר אנרגייה שבו אני נמצאת". ואז תיארת את תחושותיך ואת הקושי להרתם לעשייה. לא נראה לי שרלוונטי לנתח מדוע את חשה חוסר אנרגייה- האם זה בגלל משבר פסיכוטי שחלף לפני שנתיים. לא נראה לי שכדאי לעסוק בחיטוטי נפש. מה שכדאי, ואת אומרת זאת בעצמך, זה לגשת לעשייה- להמשיך לגרור את עצמך לעשות ספורט, אפילו כל יום. לחפש עבודה ודירה בכל יכולתך, גם כשהלב ריק והאנרגייה גמורה. ואז, כמו אוטו שהמצבר נגמר לו אבל כשמחברים אותו למצבר אחר הוא מתחיל לסוע, בהתחלה קצת בניוטרל ואז מתחיל להתקדם, כך גם מצב האנרגייה שלך ישתפר ככל שתעשי יותר. בהצלחה תמי.

תודה תמימי, זה נשמע כה פשוט ויחסית קל לאיך שאת מתארת את זה. אבל צריך להבין שהזמן הרבה שעבר מוסיף גם הוא לקושי, חוסר הבטחון גדל ולמעשה דימויי העצמי נמצא במקום מאוד נמוך. קשה לי ביותר עם הדכדוך האינסופי, עם ייאוש גדול לאין ערוך, בלי חוסר טעם לחיים יותר...אין משהו שמדרבן אותי ומשמח אותי כמו פעם, שיכול לדחוף אותי... ויתרתי, מיואשת ממשפחתי שמפוזרת לכל עבר, כאשר כל אחד בעיניינו ולא ממש מעניין אף אחד מה עובר עלי. מאחר ואני יחסית ילדה גדולה בגיל, אשתדל לבלוע את הגלולה המרה הזו אך, מאוד קשה להתחיל להתקדם כשאת כולך לבד.