מניה דפרסיה ואי נטילת התרופות

היי לפני כמה ימים כתבתי לפורום מכתב וקיבלתי תגובות נהדרות. תודה. רציתי לספר למיכאל ,(מהשירשור הקודם של מכתבי) שחלה הטבה רצינית במצבי מהרגע שהכרתי את בעלי, ועוד כשהיינו חברים. הרוגע הפנימי שלו עבר איכשהו, גם אליי. ומיתן אותי. וזה מראה שהמחלה ודאי מושפעת גם מתנאים סביבתיים. בהמשך, הריתי (וזאת לאחר הפלה טבעית שלקחתי אותה בצורה מאוד קשה ואף גרמה לי לאשפוז פסיכיאטרי קשה, אם כי לפרק זמן קצר). הייתי עצובה בימים שעד להריון שבא אחריו, כמו שלא הייתי אף פעם בחיי. רציתי רק למות ביחד עם העובר שלי שכבר מת. לאחר 9 חודשים הריתי שוב ונכנסתי להריון עם ליתיום! כידוע, אקט זה לא מומלץ, כי בשליש הראשון של ההריון (עד חודש שלישי), יש סבירות של כמה % בודדים שלב העובר יפגע (מה שנקרא- תסמונת אפשטיין). נטלתי את הליתיום בלב שלם, כי פחדתי להתקף מאני נוסף בתקופת ההריון ולנזק לעובר. היה לי חשוב שהעובר יהיה שלו ורגוע, ויתפתח יפה ברחם שלי. עם התקדמות ההריון, ולאחר שראיתי בבדיקות ההריון השונות תקינות, ובעיקר בבדיקת מי השפיר (בודקת את גנטיקת העובר) ובדיקת אקו לב (בודק את לב העובר- וחששתי שלב העובר יפגע בשל נטילתי את הליתיום).רק לאחר הידיעה שהבדיקות של העובר תקינות (!) ואני הולכת להיות אמא לילדה בריאה, הייתי מאושרת באדם, ורק בשלב הזה הפסקתי ליטול את הליתיום! החלטתי לספר על אי נטילת הליתיום לפסיכיאטרית שלי לקראת הלידה, כי פחדתי מדיכאון שאחרי לידה (ואני בקבוצת סיכון לכך.... מן הסתם...). אני לא רוצה להיזכר במה שעברתי עם אותה פסיכיאטרית שטיפלה בי. היא צלצלה לנייד שלי ואמרה לי- "תזכרי איפה היית לפני שנה" (באשפוז לאחר ההפלה) והפחידה אותי עד מוות!!!!! כמה ימים הייתי במצב רוח גרוע ממנה- ואני הייתי בהריון ,עוד. ללא התחשבות וכבוד כלפיי, דיברה מתוך פחדיה ורגשותיה ופחות מההגיון הבריא. זה היה סיוט. עזבתי אותה, עוד כשאני בהריון ועברתי לרופא אחר בקופה, ואז קיבלתי ממנו יחס של בן אדם!!! קיבלתי כבוד לי ולהחלטותיי. ולא כמו איזה סמרטוט ריצפה או איזה עבריינית שהשוטר מחליט עבורו (יש ספר של מישל פוקו על הנושא- ספר ירוק. שכחתי את שמו. של יחס החברה למשוגעים ולהדרתם מהחברה) אותה פסיכיאטרית אמרה לי שיוולד לי - FLOOPY BABY, שזה אומר- ילד חלש, קטן ומבולבל. תודה לאל, הילדה שלי נולדה בלידה רגילה וטבעית לחלוטין, במשקל תקין ועם ציוני אפגר גבוהים (כל ילוד מקבל ציון בעת הלידה)! בקיצור ולסיכום מכתבי, הניסתר רב על הניגלה בתחום הפסיכיאטריה ומעט צניעות לא תזיק להרבה פסיכיאטרים - לפחות אלה שהכרתי. מיכאל, תמימי וד"ר הגש. תודה שעניתם לי על המכתב. חיזקתם את ידיי. למי שבא להגיב על המיכתב- אשמח, ובכלל, אשמח ליצור קשר דרך המיילים (המייל שלי מופיע בראש המכתב) עם חולי מניה דפרסיה נוספים. מעניין איך כל אחד מאיתנו מתמודד עם שני הגלים הללו - לטוב ולרע שבת שלום ותודה . שיבא.

שיבא יקרה כיף שאת כאן איתנו. את מוזמנת אלי למייל האישי, להחלפת חוויות. היה כיף לקרוא על ההתמודדות שלך ועל הכוחות שלך מול כוחות הפסיכיאטרייה הדורסנית לעיתים... אין כמו בן זוג תומך וילדים קטנים לקירקוע וליציבות. מאחלת לך עוד שנים מאושרות ויציבות והתמודדות מוצלחת מול קשיי מזג האוויר הפנימיים של המחלה המשותפת לנו... שלך תמי.

הי שיבא הספר נקרא "תולדות השיגעון בעידן התבונה". עשיתי עליו קורס עוד לפני שנהייתי "חולה נפש", ויש לו אותו בבית, אולי אני צריך לקרוא אותו שוב עכשיו. ההתיחסות של הפסיכיאטרית שלך נשמעת מחפירה. בכל מקרה, הבעיה היא שלפי הסטטיסטיקות שלא אומרות הרבה אבל יש להן איזה משקל, הסיכוי להישנותו של התקף גדלה ככל שקרובים להתקף, ולכן אם מסתכלים על זה מהזווית הצרה הזו, שהיא הזווית שהפסיכיאטרים מסתכלים עליה, את צריכה לקחת תרופות, וזה מסביר את ההתנהגות של הפסיכיאטרית. ראומה קצת הוציאה לי את המילים מהפה, כי גם אני חשבתי להציע משהו אחר מליתיום, למרות שאני בעצמי דווקא כן נוטל ליתיום, אם כי במינון תת-טיפולי. הליתיום היא תרופה עם המון תופעות לוואי. תרגישי רק טוב, ואת יכולה לשמוע כאן גם מתמי, שמתמודדת בלי תרופות... מיכאל

לשיבא התחלתי לענות לך באי מייל פרטי, אבל חשבתי שיכול להועיל גם לתמי ולמיכאל מה שאני אענה לך. אז הנה לשיבא יש לך זכות לחיות חיים מלאים ומאושרים, שבהם את שולטת במה שקורה לך, בהם את יכולה להנות מאימהותך, מעבודתך, מהיותך חיה. אותה זכות, כמובן, שיש לכל אישה אחרת. אני חושבת שהתרופות שלנו הן בחירה, ושאנחנו צריכות להחליט אם לקחת אותן, מתי ולמה. אכן, זה בלתי הגון מצד מטפלים ללחוץ עלינו לקחת תרופות, לעיתים מתוך הפחדה מכוערת, אבל אסור לנו לשכוח שהחיים שלנו הם שבמרכז. ומה שיגידו אנשים שתפקידם לקחת צד בזה, כמו נציגי המערכת הרפואית, לא צריך להטות את ההתייחסות שלך לקיצוניות לצד השני, בסופו של דבר עליך לשקול באופן ענייני את השיקולים שלך בעד ונגד, ולהוציא מהשיקולים את עניין הלהראות למערכת שאפשר אחרת. יש לי גם הרגשה שפנית לפורום דווקא עכשיו, ודווקא עם המילים המסויימות שלך, דווקא משום שאינך לחלוטין שלמה עם המהלך שלך, ואת מעוניינת לשמוע דעות נוספות. אני, אם זה לא היה ברור לך, סובלת גם כן ממאניה דפרסיה, אני אושפזתי בכפייה לפני שנתיים, ועברתי חיים לא קלים בלשון המעטה לאחר מכן. את הפורום הכרתי כשרציתי להתייעץ לגבי הפסקת הטיפול התרופתי, ואז שמעתי תגובות נחרצות מתמי, מיכאל ומאמא רחוקה. אם יעניין אותך מה החלטתי אספר לך. נראה לי שגם את פנית לפורום מאותה סיבה- שכבר החלטת שאת מפסיקה אבל רצית לשמוע עוד תגובות. אני מאחלת לך שתזכרי שזה זכותך להחליט מה שמתאים לך, ושלא תתבלבלי בגלל הדעות הסותרות שמושמעות סביבך בנושא. שיהיה לכולנו בהצלחה עם האתגרים שהחיים האלה הציבו לנו. ואגב, אני עברתי בהדרגה מרספירדל ודפלפט ללמיקטל, אני לוקחת מינון מאוד נמוך - 100 מג בלבד, ואין לי כל תופעות לוואי. כך שאם יש לי המלצה אז היא תפול על הלמיקטל.