בי פולרית

שלום אני אובחנתי לפני כשנתיים כסובלת ממאניה דפרסיה. בשנה האחרונה עברתי יותר ממשבר אחד בחיים (גירושין וגידול של ילד בגיל ההתבגרות :( ...) ומצבי הבריאותי החמיר. בחודש האחרון אני סובלת מהתקפים תכופים של היפומאניה ודפרסיה,לפעמים אפילו שניהם במגביל. אני מטופלת אצל רופא נהדר ומקבלת גם תרופות (אפקסור,טגרטול וריספרדל ועוד כל מיני כדי להשאיר אותי במצב של תפקוד סביר. הבעיה שלי שקשה לי כבר לסמוך על עצמי.אני כבר לא יודעת מתי החלטה שלי מושפעת מהמחלה ומתי היא באמת שלי..אני חצויה בכמעט כל עיניין וא-ס-ו-ר לי לטעות. אני עייפה מלהלחם עם ונגד עצמי ואין מצב כרגע לצאת לחופשה או משהו כזה. יש דרך אחרת חוץ מלבלוע עוד כדור? לא נראה לי שאקבל תשובה. תודה שקראתם אותי עד פה בכלל. א.

הי , גם אני קיבלתי לפני שנתייים אותה אבחנה. ( עד אז לא ממש איבחנו לי את זה ). ומאז לוקחת תרופות .... זה באמת מפחיד - אחרי מאניה - אתה לא כל כך סומך על עצמך ... בכל דבר נזהרים. גם אני - כל דבר שאני אומרת למישהו , כל התנהגות , כל רצון - עובר אצלי ניתוח מעמיק .... זה באמת מעייף. אבל אולי זה נחוץ .... לפחות אצלי . אני לא יכולה להרשות לעצמי להרוס יחסים או לפגוע בעבודה ... אז מבחינתי , לפחות , אין מה לעשות .... תחזיקי מעמד , נ. (איזה מצחיק , ואת קראת לעצמך א. .... )

שלום לאמא שעוברת תהפוכות גדולים בחייה במדריך שלי למחלה - הספר: הפרעה דו קוטבית, כל מה שאתה ובן משפחתך צריכים לדעת יש סיפור מקרה של אשה ביפולרית שעברה גרושים כולל משפטים על חזקה על הילדים, ומה שזה עשה לה (היפומאניה) נראה לי שאת עוברת משהו דומה... לא ידעתי איזה עצה להשיא לך, אבל עכשיו יש לי הבנתי שאת עובדת, אבל: תדברי עם הבוס שלך, תסבירי לו שאת בתהליך גרושים, ואת זקוקה לזמן כדי להתמודד עם התקופה הקשה הזו. בקשי ממנו לתת לך ימי עבודה קצרים ו/או כמה ימי חופשה, מצאי כל סיוע זמני אפשרי עם הילדים - אצל משפחה, חברים, אפילו בייביסיטר, אם יש לך ילדים קטנים והכי חשוב - תדבקי בטיפול התרופתי. אני הייתי ממליצה לך להקפיד על שעות השינה שלך, גם על 8 שעות וגם על שעות יקיצה קבועות, ואם את לא מצליחה מהלחץ להרדם, אז בקשי מהרופא שלך תרופות הרדמה (נוקטורנו זה מצויין :) ) ואם יש לך אפשרות להוסיף תמיכה אישית, נפשית לעצמך, מה טוב. זכרי, זו תקופה קשה, שסופה לחלוף. מותר להזניח את החברים, לצמצם את ההשקעה במקום העבודה, הכי חשוב להחזיק מעמד. שיהיה בהצלחה ראומה

תודה על התגובה,נ. את בטח צודקת שאין ממש ברירה אלה לבחון כל תגובה ביסודיות. אבל נראה לי שגם את מכירה את רגעי המשבר האלה... לא שאני מאחלת למישהו תנודות כמו שלי, אבל מרגיע לראות שאני לא לבד בעיניין הזה. לילה טוב והמון תודה, א.

א. התחושה שאת מתארת מוכרת לי מאד, בהיותי מאובחנת בצורה דומה. והתשובה שלי אליך היא שיש עוד דרך, והיא טיפול. לא חייב להיות טיפול תרופתי, ולא חייב להיות טיפול שיחתי. לכל אדם יש את שיטת הטיפול שמתאימה לו. יש שנעזרים במגע, מסאג'ים, שיאצו. יש שנעזרים בדרך רוחנית. יש שנעזרים בקוצ'ינג. יש בפסיכולוג או עובד סוציאלי ויש בחברה טובה. יש, שעזרה לאנשים אחרים מחזיקה אותם ויש שמעדיפים ליצור באומנות או בכתיבה או בנגינה או בריקוד. לכל אחד הנתיב שלו ללב, שמאפשר מציאת נקודת איזון פנימית ממנה לומדים לאזן את התנודות במצב הרוח והתודעה ולצמוח מה"מחלה" הזאת, להחלמה שלמה. מדובר בתהליך לא קל ולא קצר, אשר בשונה מתרופות שנדמה שנותנות פתרונות קסם קצרות טווח, נראה שהוא ארוך וללא מוצא. אבל יש מוצא, ואת תמצאי אותו, אם רק תתחייבי לאיזו דרך עקבית של עבודת נפש תוך משמעת והתמדה ומחוייבות לעצמך ולבריאותך. שבת שלום ורוב איזון ובריאות תמי.

תמי יקאה, תקראי בבקשה גם את מה שכתבתי לראומה (אני עצלנית,מה לעשות:) ) אליך יש לי עוד שאלה אחת: את מדברת על ההבראה שלמה בלי כדורים.למיתב ידיעתי מאניה דפרסיה היא מחלה כרונית? תודה גם לך, א.