גאווה

לכולם שלום ולדוקטור מקווה שתחזור בהקדם אני משתתף לפעמים בפורום, בכל מיני שמות, ועכשיו אני רוצה לשאול אותכם מה דעתכם על מצעד הגאוה וכל הסיפור שיש עם הקיום שלו בירושלים? אתם יודעים שלפני הרבה זמן הומוסקסואליות הייתה מחלה שכתובה בספר האיבחונים של הפסיכיאטריה? אני עדיין פוחד לצאת מהארון, מפחד לאבד את העבודה ואת המשפחה. מה דעתכם? אני

עד שנות ה-80 של המאה ה-20 ניתן היה לאשפז בכפיה בארץ הומוסקסואלים בבתי חולים לחולי נפש. ב-20 השנים האחרונות, בגלל לחצים פוליטיים ואחרים, החליטו להוציא את ההומוסקסואליות מהטיפול הפסיכיאטרי, אך אין זה אומר שפסיכיאטרים חושבים שהומוסקסואליות היא דבר נורמלי. פשוט הלחצים הפוליטיים והחברתיים עשו את שלהם והנושא יצא לחלוטין מתחום הפסיכיאטריה. החרדים היו בוודאי רוצים שימשיכו לאשפז בכפיה על אבחנה זאת. ההומוסקסואלים רוצים להתריס נגד החברה שדיכאה אותם הרבה שנים ואין מקום יותר מוצלח מזה מאשר בלב ירושלים. מדובר במיעוט שהיה מדוכא ומופלה לרעה במשך עשרות שנים ולכן המחאה וההתרסה שלו נגד החברה הנורמטיבית.

שלום אורן... לגבי המצעד עניתי לראומה. לגבי היציאה מהארון- אני דווקא לא חושב שזה צעד הכרחי לכל אדם ובכל תנאי. יש אנשים מוחצנים שאוהבים לשתף אנשים במה שהם עוברים, ויש אנשים יותר מופנמים וזה גם כרוך בנסיבות שאתה נמצא ובחברה שלך ובמידת השמרנות של ההורים שלך. בברכה מיכאל

לאורן אני חושבת שהכל עניין של איזון. אם החברה שלנו היתה יותר סובלנית לאנשים עם מחלות נפשיות או להבדיל גייז, לא היה צורך לצאת עם סיפורים אישיים או עם מצעדי גאווה מיוחדים. לא היה צריך לצאת משום ארון, כי לא היה ארון כזה. אין ארון לאנשים עם אסטמה, נכון? אדם עם אסטמה פשוט מטפל בעצמו. אבל אדם שסובל ממניה דיפרסיה, או, להבדיל, שנמשך לבני מינו, חי בחרדה שמישהו יגלה משהו, שאינו פשע ואינו בושה. ההתייחסות של הדתיים להומוסקסואלית היא, לדעתי, גזענית. אני לא מספיק מבינה בדת, למרות שאני אישה מאד מאמינה, אבל אני חושבת שיש יותר מדי סיפורי פשט בתורה על הומוסקסואליות- דוד ויהונתן, הנאהבים והנעימים, בחייהם ובמותם לא נפרדו.. יבואו רבנים ויסקלו אותי, גם כותבת בשבת וגם מחללת את הקודש... אבל אני חושבת שלכפות את נקודת ההתייחסות שלך על האחר זה חילול הקודש, כי כתוב דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, כלומר, לאמונתי, התורה היא תורה שמטרתה לאפשר את כל הגיוון הקיים, ולא יתכן להוציא מגזר מסויים מהכלל. ולא חשוב אם אדם עבריין, עדיין מתירים לו להתפלל. הבית היהודי אמור להיות פתוח לכל בניו. גם לחרדים יש מה ללמוד על דרך ארץ ועל יחס של כבוד לשונים מהם. לזרוק אבנים בשבת זה חילול הקודש. זה חילול שבת. ככה אני חושבת. ומצעדים של גאווה הם סוג של התחזקות מול עולם מגנה ומתייג. כפי שאני כותבת את שמי כאן בפורום. אולי יש כאן סוג של מצעד גאווה. כי כל כך הרבה שנים הייתי בארון, שאני צריכה את המצעד הזה, כדי להביע מסר לעולם, שמותר. מותר להיות חולה. מותר להאמין שאני משיח. מותר להשתגע, כל עוד אני לא פוגעת באחרים. מותר ולא תמיד בשליטה... מותר לצאת מהארון. מותר להיות פסיכולוגית קלינית שהיא גם משוגעת לשעבר. מותר לכעוס, לכאוב, לצעוק, למחות ולוותר. מותר. זה מצעד הגאווה שלי. ואני הולכת איתך, מיכאל במצעד שלך, מבחינה מוסרית. דרך אגב, ההפגנה נגד הרפורמה ביום ראשון התבטלה בינתיים, כי יש התקדמויות ככל הנראה ואולי הגזירות יהיו פחות חמורות ממה שאמרו בהתחלה. שבת שלום ומנוחה תמי.