לרואמה

ראומה, יקירתי, אני מאוד מעריכה את המאמצים שאת עושה בשביל להבהיר לי שאני אובססיבית נולא מקצא את האנרגיות למקומות הנכונים (אגב, אני אכן מטופלת בשר ודם), אך כמו שאת ענית לי כך ענו לי, לצערי, גם אנשי המקצוע- מאין מטשטשים עקבות. ועצם הטשטוש וחוסר היענות באופן קונקרטי ועינייני משאיר אותי יותר חרדה- את צריכה להבין נקודה זו. ייתכן שאני קצת אובססיבית אבל אני שואלת באמת ובתמים- איזו פגיעה יש לאחר פסיכוזה והייתכן שהיא עקבית על כולם? ומהי אותה הדרדרות? האם ניתן לחזור לשלמות כפי שהיה לפני המשבר? תביני, עד היום ובמשך שנתיים אני קוראת על השפעות הסכיזופרניה (ואני לא חושבת כלל שיש בזה משהו רומנטי או נעים, נהפוך הוא- אני אכן, סובלת) וחושבת שנפגעתי באורח מסויים ולעולם לא אהיה כפי שהייתי קודם, מלאת חיוניות, יעילה, פרודוקטויבית, מלאת שמחת חיים, עם יכולות גבוהות. זהו, מקווה שפעם אחת ולתמי משיהו יענה לי על השאלות האלו בצורה רצינית ומקיפה, וכאשר זה יקרה אני מניחה כי הניח לזה גם כן. שבת שלום

רווית אני, תמי גנדלמן, פסיכולוגית קלינית, אומרת לך שאת לא חולה בסכיזופרניה. אני לא מאמינה בסכיזופרניה. אני מאמינה באהבה. אין תשובה אחרת, נשמה. את יכולה לבחור למי את מאמינה, לאהבה או לסכיזופרניה. נראה לי שאת מעדיפה להיות קצת סכיזופרנית, אבל הנשמה שלך מתקוממת. אז תחליטי נשמה. אם תרצי להיות קצת סכיזופרנית אני אבוא אליך ואתן לך חיבוק. ואם תרצי לצאת משם- תבואי את אלי ונתחבק ונחגוג. תחליטי, נשמה. זה בידים שלך. אני מי שאני חושב שאני, בכל רגע נתון. תמי.

לרוית היקרה תמי גנדלמן הפסיכולוגית שאינה מאמינה בסכיזופרניה הייתה במאניה לפני כמה שבועות וכתבה כאן בפורום בלי סוף מילים משיחיות כמו שעכשיו היא מנסה להראות לך שכל מחלה אפשר לרפא בחיבוקים ונשיקות ויציאה מהארון. מחלה זה מחלה וצריך תרופות כדי להבריא ולא להאמין לכל מי שהוא חושב שהוא משיח. אם את מטופלת אז למה את לא מקבלת את כל הפתרונות המהטפלים שלך? אנא המתיני בסבלנות עד יום ראשון כשמנהל הפורום יחזור ותשאלי את השאלות שלך בלי שיגידו לך שאת אובססיבית ובלי שיגידו לך שאין דבר כזה סכיזופרניה. גלי

אני באמת רוצה לדעת, ואני ממש לא מתכוונת להישמע צינית בהודעות שלי. פשוט,הרופאים אומרים שאני לא סכיזופרנית, וגם לא בטוחים כ"כ שהיתה לי פסיכוזה, אבל אני בטוחה שכן, תיראי באחד מההודעות שלי- תיארתי במדוייק מה היה לי, מחשבות יחס, מחשבות גדולות. המצב להיום הוא- שאני לא פסיכוטית, אך אני מרגישה חסרת אנרגיות, ללא מצב רוח...לא בפוקוס כבר שנתיים מאז המשבר...ואני שואלת, מהי אותה הידרדרות? אני חושבת שאני שואלת באופן די ברור, בשביל לקבל תשובה ברורה. ומהם הסיכויים לחזור להיות מלאת ויטליות, כפי שהייתי קודם? בתודה רוית

אני לא רוצה לפתח כאן ויכוח, מה נכון יותר ה-dsm או ריפוי מתוך תשומת לב לדברים פשוטים. אך , אני בכל זאת מעוניינת באמת לדעת ולהבין. איך יודעים מתי זה סכיזופרניה? ומהם הנזקים וההידרדרות שמדברים עליה אחרי פסיכוזה? אני רוצה להשוות ולראות אם זה מה שאני חווה. תודה

נשים יקרות תראו אותנו, כל אחת מתמודדת עם המחלה שלה. חמש נשים, דעתניות, איכפתיות, מתמודדות. כל אחת עם נקודת המבט שלה. גלי, אני מודה לך על החשיפה שלך. כתבת שאת סובלת מסכיזופרניה. כתבת שאת נשואה +. אני אשמח לשמוע ממך עוד לגבי ההתמודדות שלך, הניסיון שלך, לטוב ולרע, מה עזר לך ומה לא. יש לי שני חברים עם סכיזופרניה שלי לא תמיד יש את היכולת להבין אותם, והם לפעמים נראה לי, לא ממש רוצים להתעמת עם המחלה, והייתי מאוד רוצה להבין יותר, כדי שאוכל לתמוך בהם כשהם צריכים, גם בלי אפילו שיבקשו. פרוזק, גם אותך שמחתי לשמוע. אומר לך בכנות, דבריך הקודמים שהתייחסו למה שכתבתי לרווית, פגעו בי. וחששתי מפגיעה נוספת בשירשור הזה. אני מוכנה ומוכרחה לקבל ביקורת, אבל אנא, צאי מנקודת הנחה שאני בן אדם טוב, שלא הגבתי, איך שהגבתי, על מנת לפגוע במישהו. אני רוצה לשמור לעצמי את הזכות להגיב בצורה זורמת, כנה, ודואגת, ולבחור את המילים שלי. הביקורת שנתת אז הייתה במקום, אבל היא פגעה, ואני מבקשת שתשתדלי לזכור שאת ואני (תקני אותי אם אני טועה) שתינו כאן כותבות מאותן סיבות. לרווית, אומר לך בקצרה מאוד. סכיזופרניה (ואשמח לתגובותיהן של גלי ופרוזק, שנראה לי שמן הסתם מבינות בה הרבה יותר), היא מחלה כרונית, כלומר כזו שאי אפשר להרפא ממנה. מה זה בעצם אומר? שכל החיים צריך להיות בטיפול. שהטיפול הכי טוב שכרגע מוצא הוא תרופות. ולמזלינו שנולדנו בסוף האלף שעבר, כי כמה עשורים לפני כן בכלל לא היו תרופות, ואנשים כמונו היו קושרים ומלקים. כך, שאם את אכן חולה/לוקה/סובלת מסכיזופרניה, אזי שללא טיפול מתאים יחזרו לך פרנויות, מחשבות שווא, בילבול, וקושי בתפקוד. כך שהחדשות ה"טובות" הן, שהזמן יתן לך ממילא תשובה לגבי זה. כפי שבוודאי קראת, לסכיזופרניה יש גם מופעים של הפרעות בחשיבה, אבל גם הפרעות בתחום החברתי, רגשי, כלומר, שאחד המאפיינים הייחודים למחלה היא קושי או אי רצון ליצור קשרים חברתיים, מעין נכות ריגשית. אני מאוד מתקשה לתאר את כל זה, מכוון שאני לא סכיזופרנית, ואני מרגישה אי נוחות עם לתאר מחלה של מישהו אחר, שלא חוויתי על בשרי שלי. אדם שלא חולה בסכיזופרניה יכול לקבל בעקבות שימוש בסמי הזייה כל מיני תחושות דומות, אדם שלא ישן מספיק יכול גם להרגיש בלבול גדול וחרדה, וכנל לגבי מיעוט מפגשים חברתיים ותזונה לקוייה. כך שמתוך התנסות אחת קשה לומר לך, ורק הזמן, שהוא לבדו לא צריך עזרה מאיש, ייתן לך תשובה סופית. הפגיעות שאת מפחדת מהם, וכן, לדעתי, ומותר לי לומר אותה, בצורה חרדה עד גבול האובססיה - שהיא לכשעצמה טוענת טיפול - הן פגיעות שאפשר לשקם ואפשר למנוע. אני לא ארחיב, מהסיבות שפרטתי, ואשאיר לכן בנות, שחוויתן על בשרכן, שיכולות ללמד אותנו מניסיונכן, לשתף אותנו, למען נ?למד ונ?למד ותמי. בעבר גם אני ביקרתי אותך, ומקווה שבצורה איכפתית לכל הקורא אותי. אני מתקצפת שמשתיקים אנשים פה בפורום, אבל, אני גם חושבת שזה נובע בין היתר מדאגה אמיתית. וכבר כתבתי לך בעבר, אני מאמינה שיש לנו מזל גדול שיש מספר חלופות תרופתיות, טיפולים פסיכולוגיים שונים, טיפולים חדשניים שכל הזמן מפתחים לטיפול בדכאון למשל. יש לנו מזל, ויש לנו גם זכות בחירה. את הפורום הכרתי כשסבלתי מתופעות לוואי קשות, ואחר כך כשרציתי להפסיק את הטיפול התרופתי. בגלל התגובות שקיבלתי בפורום, ממיכאל, אמא רחוקה וממך, החלטתי שלא לעשות הפסקה. בחרתי, ואני בוחרת שוב, מדי ערב, לקחת תרופות, כי אני חושבת שכל עוד אני לא סובלת מתופעות הלוואי, אין סיבה שאפתח לי צוהר לדיכאון או מאניה. אני מבינה את הפחד של הקוראים פה, שמרימים קול צעקה, שתובילי אותך ואחרים איתך, למהלך מסוכן כזה של הפסקת הטיפול התרופתי, אשר עלול בסיכויים גבוהים מדי, להוביל לנזק נפשי. אשמח לשמוע את דעתכן, וגם את דעתם של אנשי הצללים, שאני יודעת שיש לכם מה לומר, וכל דעה חשובה כאן. מאחלת לכולכן ימים רגועים יותר, ימים של אופטימיות, יציבות, אושר והגשמה. ראומה

לרוית, מקווה שהקישורים יעזרו קצת , דנה http://www.icallisrael.com/co%2Dil/sa/kognition1.htm http://www.icallisrael.com/co%2Dil/sa/kognition2.htm

תודה על תשובתך, ואני באמת מצטערת אם אני קצת אובססיבית, אך יש בי דאגה רבה. ומשום מה כנראה ואני לא מצליחה להסביר את מה שאני מבקשת לדעת. אני אנסה בפעם האחרונה... נניח לרגע בצד את המחלה, שאת אומרת שההתקפים בה הם כרוניים ובין לבין הם חיים כאחד האדם. אני שואלת- מה קורה לאחר שחוויתי נניח פסיכוזה חד- פעמית, האם גם שם יש הדרדרות ותפקוד לקוי לאחריו, ומהו בדיוק אותו תפקוד לקוי...שאני אבין...פשוט, אני ללא חיות , ללא מצב רוח, נוטלת 2 פרוזק ליום ולא עוזר. אני ללא מרץ, ובטח ללא שאיפות ומוטיבצייה. מאין סוג של דכאון...האם זה המצב לאחר פסיכוזה? תעזרו לי להבין, באמת- אני על הסף, עייפה מלחפש תשובות...אניח לזה אחרי שאדע- האם המצב שלי כיום נובע ישירות מהפסיכוזה או ממצב אחר..

נתחיל מזה שבשום צורה שהיא אני ממש אבל ממש לא מתכוונת לפגוע, לא בך ולא באף אחד או אחת אחרים בפורום או בכלל. ואם פגעתי בצורה כל שהיא אז קודם כל סליחה. הדברים נכתבו מתוך תיסכול. נכון שתיינו ועוד רבים אחרים כותבים בפורום מתוך רצון לעזור ולהיות שם אחד בשביל השני כי בסופו של דבר רוביינו מבינים בכל הדברים הללו יותר מהרופאים. רוב המטפלים שלנו רואים ומכירים את הדברים שאנחנו מדברים עליהם מבחוץ, מהצד ולא מתוך נסיון אישי. יש לזה יתרונות ויש לזה חסרונות בדיוק כמו שלעזרה שאנחנו נותנים אחד לשני יש יתרונות וחסרונות. בכל שלב ושלב אנחנו חייבים לעמוד במבחן התוצאה. האם התשובה והעזרה שאנחנו רוצים לתת באמת תעזור ותתרום או שהיא יכולה רק לגרום ליותר בעיות. מהניסיון שלי כמישהי שכבר הרבה שנים מתמודדת כל יום עם הגבול אזה שבין מתמודדת לבין מישהי שמיעדת את עצמה לאחד ממקצועות הטיפול, אני יכולה להגיד לך שהרבה פעמים אנחנו מפשלים בניסיון שלנו לעזור, ניכשלים ומעוררים הרבה יותר שדים רדומים שהיה טוב יותר להשאיר אותם לישון. והסוגיה המדוברת היא אחת מהן. מהניסיון למדתי שיש דברים שרצוי והרבה יותר בריא להשאיר לרופאים ולמומחים להחליט לגבייהם. במיוחד במצבים שהם פוגשים ויודעים על הבן אדם יותר. רוביינו מכירים אחד את השני רק מהאינטרנט, לי אין מושג איזה כוחות עומדים לרשות כל אחד ואחד מהחברים בפורום, אני לא יודעת עד כמה הסביבה של כל אחד ואחד כאן יכולה לתמוך בו ברגעים הקשים ובגלל זה ובגלל עוד דברים אני חושבת שזה יהיה מאוד לא אחראי מצידי לבוא ולתת תשובה חדה וברורה שיכולה להיות קשה וכואבת לאותו אדם. אני לא יכולה לבוא ולהגיד שהרופאים מפגרים ולא מבינים כשאני לא יודעת את כל הסיפור. וגם אם הייתי יודעת את כל הסיפור עדיין אני לא חושבת שאני יכולה להגיד דבר כזה כי אני לא רופאה. דבר שני בדיוק מאותן הסיבות אני חושבת שאנחנו צריכים להימנע מלאבחן את עצמינו או חברים אחרים מהפורום ועל אחת כמה וכמה לא להגיד את זה. גם הרופאים והמטפלים בבריאות הנפש משתדלים בשנים האחרונות לא לתת הבחנות חדות וברורת של מחלות נפש במיוחד לא לצרכי טיפול. האבחנות הברורות בין המחלות השונות טובות רק לנושא המחקר ואולי לביטוח לאומי. כמאט ולא קיים מצב שאדם סובל ממחלת נפש אחת מוגדרת, ברורה ומופרדת מן האחרות. רבות הפרעות הנפש ומחלות או מצבים פיסיולוגיים אחרים שאפשר למצוא בהם טסמינים ברורים של פסיכוזה. ורבים מזה המצבים שאפשר למצוא בהם פסיכוזה שלאחריה מופיעים תסמינים רגשיים אחרים. והם לא חייבים להיות סכיזופרניה. אני חוזרת ושואלת את אותה שאלה שעדיין לא קיבלתי עלייה תשובה. השאלה החשובה היא לא אם זה היה פסיכוזה או לא. השאלה החשובה היא למה זה כל כך חשוב? התסכול שלי בה מהמקום שאני מרגישה שלא באמת שואלים פה משהו. ההרגשה היא שהשאלה נועדה רק כדי לקבל תשובה אחת, "כן זו סכיזופרניה" ושום תשובה אחרת לא תספק. וככל שאני מרגישה שהרצון לקבל את התשובה הזאת הוא יותר חזק כך אני פחות ופחות חושבת שזו התשובה הנכונה. המודעות העצמית החזקה הזאת מאוד לא אופיינית לסכיזופרניה. אבל נגיד שאני נותנת תשובה שכן זה סכיזופרניה, מה אז? מה זה משנה? איך זה ישנה את החיים של אותו אדם בעתיד? זה יעזור? זה יזיק? אני לא יודעת את התשובות לשאלות הללו.