איך מתמודדים עם תוצאות האישפוז הפסיכיאטרי?

במסגרת משפחתי המורחבת נאלצנו לאשפז לא פעם אדם יקר בביה"ח הפסיכיאטרי בבאר שבע. חשבנו שזהו הדבר הנכון והטוב ביותר עבורו, ועשינו זאת מתוך דאגה ואהבה אמיתית. לצערי, באישפוז האחרון, שהתחיל כאשפוז "מרצון" (מי רוצה להיתאשפז?) ונגמר בצו אישפוז כפוי ביוזמת בית החולים, התברר לנו שמהרגע שאותו אדם נמצא ב"השגחתם" אנו מאבדים שליטה על חייו באופן מוחלט, וכמובן שגם הוא עצמו הופך לאבק אדם, משיקולים רפואיים לכאורה. הסיבה שנמסרה לנו כגורם לאישפוז הייתה שהוא מסוכן לעצמו ולסביבתו וכי "תקף" את אחד מאנשי הצוות. מיותר לציין שהבחור היה תחת השפעה של טיפול תרופתי מאסיבי ובקושי הצליח ללכת לשירותים לבדו, לא כל שכן לפגוע במישהו.... חווינו סיטואציות מזעזעות בהן הגענו לבקר אותו והוא סיפר לנו כי הוא נקשר למשך הלילה, רק מכיוון שלא הלך לישון כשהתבקש, והוא נותר שעות שוכב שעות בהפרשותיו. גם בתוך ההתקף הפסיכוטי הוא הבין כי כבודו כאדם נרמס והושפל. הוא בכה והתחנן שנוציא אותו משם ואנו נותרנו כואבים וחסרי יכולת להגיב. בימים אלה עוברת בת משפחה אחרת (אחותו) אירוע נפשי לא פשוט וקיימת החלטה גורפת בין האחים שלא להגיע עוד לעולם ובשום מחיר לאותו מקום אפל ונורא. אני, כמי שצופה כאילו "מהצד" (נשואה לאח הבכור) רואה וחווה באופן אישי את המחיר הכבד אותו משלמים כל בני המשפחה עבור החלטה זו, כולל האחות החולה בעצמה המבקשת מפורשות להתאשפז, אולם אינני מעיזה לחלוק על דעתם בשל ניסיון העבר המר כל כך. מה עושים?

ערב טוב, לצערי זה לא המכתב הראשון בו אנו קוראים על היחס בבתי החולים הנ"ל. מה יהיה?למה מתייחסים אליהם כאל בהמות? היום זה הם.ומחר כל אחד מאיתנו יכול להגיע חלילה למקום כזה.זה נישמע נורא,וניראה שאין דרך חזרה ואפשרות לחזור לחיים רגילים.רק הזיכרונות ממקום כזה,משבשים את כל החיים. מה יהיה? שגב

לשגב היקרה שלום, מבלי להצדיק את מה שקורה בבתי החולים הפסיכיאטריים רציתי להרגיע אותך שלא כל ההפרעות הפסיכיאטריות הן אותו הדבר. ישנן הפרעות פסיכוטיות שבהן עלולים להגיע לאשפוז וישנן הפרעות החרדה והדיכאון שהן שכיחות ורק אחוז נמוך מאוד מהאנשים מתאשפז ממש שאין ברירה ואז אין מדובר באשפוז כפוי. מרוב השיחות בפורום ובודאי כפי שהתרשמתי ממך אשפוז במחלקה פסיכיאטרית "זה לא הקטע שלך" ואין סכנה כזו. אז תרגעי. כמובן שכל מה שכתבתי במכתבי זה אינו מתייחס לתנאי האשפוז ולהרגשה של הכותבת במכתב הקודם שאענה לה בנפרד. נ.ב. איך לקרוא להודעות כאן, הודעות לא נראה לי, מכתבים, שאלות ותשובות...מה דעתך? ביי דר' גיורא הידש

שגב יקירתי, אינני מכירה אותך ואת סיפור חייך ואני מצטערת עמוקות אם גרמתי לך לחשש מכל סוג שהוא. אני נוטה להאמין (או יותר נכון מקווה...) שלא מדובר בתופעה הכוללת את כל בתי החולים ואת כל המטפלים העוסקים בתחום, ולראייה - ד"ר הידש !!! על כל פנים, הסיבה שפניתי לפורום לקבלת תשובה נובעת מהעובדה שאני עדיין מאמינה וחושבת שבמצבים מסויימים יש בהחלט מקום להסתייע במערכת בריאות הנפש. אל תאבדי לעולם את אמונך בבני אדם!!!

(כן, כן חזרתי) למרבה הצער, מרבית אלו שנפגעו באמת מהתנאים ומעצם האישפוז במחלקות הסגורות, לא מגיעים לכאן, בגלל הרתיעה הטבעית שיש לאנשים אלו, מהשם "פסיכאטריה", מהתרשמותי היא, שההודעות שמגיעות לכאן הן קצה קצהו של קרחון שאיש עדיין לא החל לחקור. הדרך היחידה לשנות את המצב היא דרך חקיקה, מאחר ובמערכת דמוקרטית החקיקה נעשית לפי עניין ציבורי (דרך יפה להגיד מוקדי כוח), ומאחר והעניין מעניין ציבור קטן יחסית, שרובו נמצא בתחתית הסולם החברתי (אם לא מחוץ לו לגמרי), המצב כנראה לא ישתנה בעתיד הקרוב. אגב אם ברצונכם לקרוא עדיות של מי שנפגע מאישפוז כפוי, כדי לכם להכנס לקישור הבא: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/forumpage.asp?id=319

גם אני לפני כמה שנים ביקרתי מישהו בבית חולים פסיכיאטרי ואז תפסו אותי שני אחים ואמרו לי אתה מאושפז בכפיה. לא הבנתי מאיפה הם צצו אבל זה היה כבר מאוחר מדי כי הייתי קשור למיטה וכמובן שקיבלתי זריקות וגם כדורים. נתנו לי נוזינן של 800 מ"ג ככה שישנתי כל היום. התעוררתי רק בשביל לאכול, לחרבן ולקחת את הכדורים שוב. בסוף אחרי שבוע וחצי אח שלי הצליח למצוא אותי שם והביא עורך דין שאיים על הרופאים שאם לא ישחררו אותי באותו יום יהיה להם צרות צרורות ממנו. הרופאים פחדו מהעורך דין ועוד לפני שהוא גמר לדבר שיחררו אותי וקיבלתי מונית עד הבית.

שלום, אני מבין שכל המשפחה מודאגת ומטפלת בקרובת המשפחה הנוכחית כאשר אתם מוטרדים גם מתוצאות האשפוז הקודם. אין כל הצדקה ליחס שאת מתארת, מה שקורה שהאשפוז עצמו הופך לטראומה וגם לטראומה של כל המשפחה....גם למטופל במצב הקשה ביותר אין סיבה לא לתת לו ללכת לשירותים... לאחרונה הוקמה ועדה לבחינת תנאי האשפוז בבתי החולים הפסיכיאטריים, כבר מספר פעמים הצעתי שאנשים יקימו פורום או שיפנו לועדה ויספרו על האלימות שעוברים שם. הבעיה היא שמטופלים "פסיכיאטריים" שותקים ומתביישים ולא מדברים בעיתונות ובכלי התקשורת. בכל אופן אנסה לשים את הכעס הרב בצד ולנסות לעזור לפעמים הבאות. קיימות שתי גישות עקרוניות. הגישה הראשונה היא מה שאתם עוברים והיא אשפוז רק כאשר ממש ממש אין ברירה, אשפוז כזה נעשה בדרך כלל כאשר מצב המטופל קשה ביותר ולכן הוא בדרך כלל כרוך באלימות רבה יותר. הגישה השניה שאני מאמין בה יותר היא להתחיל בטיפול אינטנסיבי כולל אשפוז מוקדם ככול האפשר ואז האשפוז יתבצע במחלקה פתוחה בבית חולים כללי. באופן כללי מחלקות אלו יותר אנושיות ומתקדמות מאשר מחלקות סגורות עם חולים כרוניים. במיוחד הצוות הסעודי יותר חם. בכל מקרה חבל מאוד שהאמון במערכת נפגע, כאשר אין אמון קשה מאוד לבצע טיפול יעיל גם לפני האשפוז כאשר המצב מתחיל להחמיר. כדאי מאוד לחפש רופא שאתם תסמכו עליו ויהיה לכם אמון בו שהוא ידאג לבן משפחתכם גם כאשר מצבו הנפשי יחמיר ויהיה צורך באשפוז. יתכן ואתם זקוקים גם לתמיכה כללית של המשפחה המורחבת אשר עוברת מספר טראומות לא קלות. מכל האמור אני מתרשם שאתם משפחה גדולה וחמה אשר דואגת לבן המשפחה החולה. זהו הדבר המעודד ביותר מכל מה ששמעתי עד כה. אני מאוד מקווה שלמרות הקשיים המשפחה מתקרבת ואינה מתרחקת, בהיותך קרובה מנישואין כדאי שתעזרי לבני המשפחה התומכים ותתמכי בהם. תמשיכי לעדכן ונשתדל לתמוך דר' גיורא הידש

ד"ר הידש היקר! לצערי, האישפוז הטראומטי עליו סיפרתי התחיל מאישפוז במחלקה פתוחה, בביה"ח הפסיכיאטרי ולא בבי"ח כללי מכיוון שבבאר שבע אין לצערנו מחלקה כזו בביה"ח "סורוקה". הגענו עם הבחור למחלקת המיון בביה"ח הפסיכיאטרי שלוש פעמים (!!!), כאשר בכל פעם ראה אותו רופא אחר שנתן כדורים שונים. בפעם הרביעית הומלץ על אישפוז בחדר המיון ואכן עשינו זאת, שוב - מתוך מטרה וכוונה אמיתית וכנה לסייע. בילינו איתו את מרבית שעות היום ופעלנו בשיתוף פעולה מלא ומוחלט עם מנהל המחלקה. לדאבוננו, הוא היה זה שהפר באופן כל כך בוטה את אמוננו והעביר אותו למחלקה הסגורה. כפי שאכן ציינת, מדובר במשפחה גדולה ותומכת המשקיעה את שארית כוחותיה בנושא (מדובר כפי שציינתי ב-3 אחים שאובחנו כסובלים מהפרעה בי-פולארית, מטופלים באופן שוטף בליתיום, ונמצאים במעקב צמוד של פסיכיאטר של קופת החולים. אינני אדם דתי אך אני מתפללת שלא ייגמרו לנו הכוחות. מיותר לציין שחלק מהאחים הם בעלי משפחות עם ילדים והדבר גורם מן הסתם ל"מעגל נפגעים" רחב הרבה יותר... שוב תודה על היותך אדם רגיש וקשוב מעבר להיותך רופא. זה רק מחזק בי את התקווה שישנה גם קרן אור בתוך כל החושך הנורא הזה....