היה פסיכוזה או משהו אחר ...

נהרסו לי החיים- אני לא אדם- נעלמתי- מתנהלת כמו אדם עם פיגור שכלי מסויים- לא קולטת כמו לפני המשבר....אני איטית- מתהלכת כאשר אני מרגישה שאני מסתכלת כל הזמן עלי מהצד.... היה לי חלון הזדמנות בדיוק לפני שנה- התחלתי ללמוד לתואר השני אך ,הפסיכולוגית לא דירבנה אותי מספיק והפסקתי, יכולתי היום להיות כבר במקום אחר....אני חושבת שיש חלון הזדמנות אחד כזה ושפיספסתי את הרכבת- כאילו מדובר פה במשהו נוירואולוגי- כמו אדם לאחר אירןע מוחי- לא בטוח שהוא יצליח להשתקם באופן מלא- האם אני צריכה להשלים עם המצב שלי.... הרופאים לא יודעים לאמור בבטחון מלא- חלק אמרו פסיכוזה חלק אמרו חרדה גבוהה וחשדנות- בכל אופן יצא שהנבואה הגשימה עצמה- קראתי שיש ירידה בתפקוד וביכולות- והפסקתי לאחר המשבר לעשות דברים וכך קרה שאכן, אני הלכתי הרבה אחורה....מכל הבחינות מה דעתיכם

חגית גם הבת שלי עברה את זה בסוף התואר הראשון ואף אחד חוץ ממני לא האמין שזה יעבור והיא שנה שיה לתואר שני שמחה ומאושרת עם תרופות כמובן לא אשקר לקח זמן היה קשה אבל זה אפשרי לאט לאט עם סבלנות ואמונה זה יהיה בסדר בהתחלה לא היו חיי חברה הלימודים היו קשים היתה השמנה מהתרופות ועוד אנחנו שנה וחצי ההפסיכוזה וזה ראה כל כך רחוק יהיה בסדר תאמיני לי

שלום חגית בדיוק היום התחלתי מחדש תואר שני, אחרי שהפסקתי אותו לפני שנתיים בעיצומו של התקף פסיכוטי שכלל אישפוז בכפייה. האמת היא שזה די קשה, כי מסתמכים הרבה על ידע מוקדם וכבר שכחתי הכל, את התואר הראשון סיימתי לפני ארבע שנים, ואני לא יודע אם יש לי מוטיבציה לזה עכשיו, אם כי את היכולת אני מאמין שיש לי. בקיצור- כשתרגישי שאת חוזרת לעצמך, תוכלי גם לחזור לתואר שני. לימודים באוניברסיטה, בניגוד למקומות עבודה, הם מאוד נגישים לאנשים שעברו משבר, כי ברוב התחומים זה לא מעניין אותם. לרוב האנשים אין ירידה בתפקוד וביכולות כשאנחנו במצב יציב. אני לא מדבר על מצב שההתקף עדיין פעיל. הירידה בתפקוד היא בעיקר אצל חולי סכיזופרניה וגם אז רק בשני שליש מהמקרים בלבד. ואגב, למה את מאשימה את הפסיכולוגית? בברכה מיכאל

היי מיכאל איך הלימודים? מה אתה לומד? איזה פילוסופים? ומה יש להם לאמר על אישפוז ותרופות? מקווה שתהיה לך שנה ממש מוצלחת. ולך חגית, אל ייאוש. גם אם את עכשיו קצת מפגרת, אל לא מפגרת באמת, רק פגועה. כמוני. אבל ברגע שתחזרי למעגל עשייה ולקשר עם אנשים מחייכים שלא יתייגו אותך ולא יפגעו בך ויקראו לך בשמות, תראי שתחזרי להיות הילדה המוארת שהיית תמיד. שלך תמי.

חגית מה זה משנה מה היה? מה שמשנה זה מה שעכשיו, אם עכשיו רע לך, do something about it, אבל תדעי - שאנחנו לוקחים דברים מהעבר, רק כדי להשתמש בהם בעתיד, זאת אומרת, שאם תלמדי מהעבר שלך איך להמנע ממצב דומה, אז יש טעם בלהתעסק בו, ואם לא אז אין טעם, ותניחי לו. חוץ מזה, אני מאמינה גדולה בלשאול שאלות תוך כדי הליכה. אין טעם לעמוד, לתהות ולהתלבט, פשוט תהיי בתזוזה. אם את מרגישה שתואר שני הוא משהו שאת עדיין עושה, אז מצאי את המסגרת המתאימה עבורך. משונה שכול המשיבים לך חוו משהו דומה, כי הנה, גם אני עברתי התקף ואשפוז אחרי התואר הראשון ומסיימת עכשיו, בדיוק שנתיים אחרי, את התואר השני. אז לומר לך שהיה קל, לא אומר לך, ואדייק: היה זוועה. לא יכולתי לקום בבוקר, חששתי שמסתכלים עלי, הרגשתי חסרת אינטיליגנציה, לא הייתי מרוכזת.. היה קשה מאוד, בעיקר בשנה הראשונה, אבל מכיוון שלא היה לי הרבה מה להפסיד - אפילו המשפחה שלי הייתה נגד שאלמד - אז נתתי הזדמנות והצלחתי. את תקועה על שרטון, ועכשיו כשהסערה חלפה אין טעם לשאול איך עלית עליו, פשוט חזרי לסירה שלך, שפצי אותה, וחיזרי לשוט בה במי האוקיינוס העמוקים של החיים. בהצלחה, דעי שרבים עשו זאת לפניך ראומה