עזרה בהתמודדות עם בן משפחה

שלום, אחותי אובחנה בצעירותה כסכיזופרנית פנואידית לאחר עבר של אנורקסיה. היא טופלה בכדורים במשך שנים. בשלב מסוים הפסיקה את הכדורים על דעת עצמה כי לטענתה היא לא חולה. אני הייתי קטנה כשכל העניין קרה ועל האבחנה של הסכיזופרניה נודע לי רק לפני מס' שנים, כשהיא התחילה לדבר איתי יותר על כל מה שקרה לה. ופה מתחילה בעצם הבעיה שלי - בכל מקום היא בטוחה שכולם יודעים מה קרה לה ובגלל זה מתנהגים אליה לא יפה, כל מה שקורה לה זה "בכוונה", ו"הם" בודקים אותה כל הזמן. יש לי כל כך הרבה דוגמאות על דברים הזויים לחלוטין שהיא בטוחה שקרו לה/עשו לה. היא הפכה את בעלי למפלצת שרק מנסה להתנכל לה ומבחינתה אני עיוורת כי אני לא רואה מה הוא עושה לי ואיך הוא מתמרן אותי נגדה ואיך הוא משקר לי (מה ששגוי מהיסוד). אם אני אמשיך בדוגמאות לא יהיה לי מספיק מקום. ייעצו לי להתייחס אליה כמו לילדה קטנה ורק לתמוך ולנסות להכיל (איך אפשר???) אבל אני כבר לא מסוגלת לשמוע את כל השטויות שלה, ואיך היא מדברת על בעלי ועל עוד אנשים שאני אוהבת. מסיבה זו היו לנו המון מריבות שכללו קללות מאוד לא נעימות (מצידה) ודברים שלא צריך להגיד (מצידי). וחוץ מזה - האם זה נכון להזין את הפרנויות שלה בזה שאני לא שוללת אותן? היא לא מוכנה ללכת לפסיכיאטר ולא לחזור לתרופות (אוי ואבוי למי שיזכיר את האופציה), רק לפעמים היא מודה שאולי היא צריכה פסיכולוג. איך להתנהג כדי לתמוך בה ככל האפשר מבלי שאני אפגע? תודה (ומצטערת על המגילה...)