אשפוז בכפייה

לתמי שלום הדברים שלך התקבלו ברוח האוהדת שבה הם נכתבו. מאחר והשלמנו עם עצם האשפוז כדבר שאי אפשר היה להימנע ממנו, נותר לנו רק לקוות שבננו יבריא ושההתרשמות שלנו מהמחלקה הסגורה בבית החולים היא סובייקטיבית ואינה משקפת את אפקטיביות הטיפול אותה הוא מקבל. עברו כבר 6 ימים מאז האשפוז והוא עדיין סובל ומתחנן שנוציא אותו משם, אבל יחד עם זאת.... הוא מטופל! בפעם הראשונה מזה 15 חודש שבננו זוכה סוף-סוף לטיפול רפואי אמיתי, וזה כשלעצמו סיבה לאופטימיות זהירה. הסביבה שבה בננו נמצא כעט היא קרה מאד וההתייחסות לחולים היא טכנית בעיקרה. הצוות עסוק בלקיים את סדר היום ולמנוע מהמטופלים להזיק לעצמם ולאחרים, ולא הרבה מעבר לזה.אין אינטראקציה ואין כמעט דו-שיח בין מטפלים וחולים. כך בכל אופן זה נראה מהפרספקטיבה של מי שמבקר שם לכמה שעות בכל יום. גם בעניין הזה אין לי יותר מידי ביקורת כי אני מניח שהעבודה שם במחלקה הסגורה שוחקת וגורמת במרוצת השנים למידה של כהות חושים. בכל אופן, הייתי מוציא משם את בני היום אילו הייתי מאמין שיש אלטרנטיבה טובה יותר, לצערי הרב – אין! 'מבחן ההצלחה' הראשון של האשפוז בכפייה יהיה אם וכאשר בני יבין וישלים עם כך שהיה צורך לאשפזו בניגוד לרצונו..... הזמן יגיד. שיהיה ערב טוב דוד

אישפוז כפוי הוא לעיטים צורך חיוני כאשר האדם הו מסוכן לעצמו, או לחברה אבל במקרים רבים רבים מידי היד קלה על ההדק והפיקוח רופף מאוד והתוצאה טראומה לכל החיים. בקיצור תוציא אותו משם.וחפש אלטרנטיבה אחרת.אולי זריקה פעם בחודש תספיק לו ללא צורך באישפוז. רפואה שלמה מיכל

דוד היקר חבל שאני לא עובדת בבית החולים שבו בנך מאושפז. הייתי באה לבקר אותו, ואתכם. לפעמים צריך לקבל מכה, כמו אישפוז, כדי להתאפס. לפעמים אישפוז נחווה בדיעבד כהצלה. יש הרבה אנשים עבורם בית החולים הוא מקום של מנוחה והגנה. כך צריך להיות. מצד שני, כואב לי על הטכניות שבה מתייחסים לבנך. לפחות אתם שם, איתו. בעיני צריך שהטיפול בחולים הפסיכיאטרים יהיה הכי עדין ואוהב בעולם, הכי רגיש ומקשיב והכי מחבק מכל המחלות והמחלקות. כי חולה שמאושפז בכפייה, מתוך הגנה על חייו ועל חיי סביבתו, כל כך פצוע. ומעבר לזה, יש כל כך הרבה תבונה במה ש"משוגע" אומר לנו. הוא אומר לנו את כאב חייו, במצב של הצפה וחוסר אירגון ושליטה. הוא אומר לנו מה הוא קולט, כשנפתחו הערוצים שלו לעולם שמעבר. הוא אומר לנו שכואב לו, שהוא לא יכול יותר, שמשהו בו צריך הגנה ואהבה ותמיכה גדולה גדולה. אני הייתי מקימה מרכז אלטרנטיבי לטיפול במצבים פסיכיאטריים קשים, ובו הייתי שמה הרבה אנשי מקצוע שיחבקו, יקשיבו, יטפלו - לא רק בכימיה אלא גם במסאג'ים, מוסיקה, אומנות, בעלי חיים, גינון, שיחות משפחתיות ואחרות. אם יהיה לי כסף פעם, הרבה כסף, זה אחד הדברים שהייתי רוצה להקים כאן, בארץ. אני משוכנעת שבחו"ל יש מקומות כאלה, בתי מרגוע לסוערי נפש. אלה בדרך כלל מקומות לעשירים. אני הייתי מקימה מקום כזה דווקא לעניים ולאנשים שאין להם תמיכה בבית. אשריו של בנך שאתם הוריו, ושכל כך אתם איתו ומלווים אותו ותומכים בו, גם באישפוז הקשה הזה. ואני מאמינה שהוא יודה לכם, על החוויה הזאת, קשה ככל שתהיה אבל אולי בלתי נמנעת במסלול חייו. אם יש משהו שאני יכולה לעזור, אתם מוזמנים לכתוב לי למייל וגם להתקשר. יום טוב, תמי.

שלום בעלה של חגית ותמי... הייתי מאושפז כמה פעמים במחלקה סגורה, כל פעם לתקופות יחסית קצרות, של חמישה ימים עד שבועיים וחצי של אישפוז מלא. התייחסתי לאישפוז כל פעם בצורה אחרת. בפעם הראשונה חשבתי שאני מגיע למעין "אשראם" שבו יעזרו לי לתפקד במצב רוחני של הארה, שבו חשבתי שאני בגן עדן. האישפוז היה מרצון. בפעם השנייה כבר הבנתי לאן אני הולך ולא הסכמתי שזה יהיה מרצון, אבל ביקשתי שיכפו את זה עלי, ובקשתי נענתה. היו לי כל מיני התיחסויות לאישפוז, ואכן היו תקופות שבהן זכרתי את האישפוז או התייחסתי אליו בעיקר כמקום של מנוחה והגנה, והיה בו משהו מזה. מצד שני, כיום, אני רואה אותו גם כמקום של כליאה ועינויים. בכך שיש כאן כליאה אין ספק. העינויים הם גם היחס של הצוות, גם הקשירה למיטה וגם תופעות הלוואי הקשות של התרופות. רק אציין שאני קיבלתי תופעות לוואי מאוד קשות מהתרופות הישנות, שלא בהכרח משקפות את כל החולים. ועכשיו לשאלות יותר קונקרטיות, איזה תרופות הבן שלכם מקבל? האם הפסיכיאטר המטפל מדבר איתו? מדבר איתכם? האם יש פסיכולוג שמדבר איתו? השאלה היותר כללית, שאני שואל את עצמי, היא לא אם מה שקרוי "טיפול" ומתרחש במחלקה סגורה הוא אכן טיפול. ברור לי שזה כליאה ועינויים ולא טיפול. השאלה היא האם הסיוט של פסיכוזה או מחלת נפש כל-כך גדול, שהעינויים שעוברים במחלקה סגורה הם עדיפים על היעדר התייחסות למצב הזה בכלל. האם אין ברירה אלא לסבול מדבר אחד, כדי לשכך את הסבל הגדול יותר מדבר אחר. לכן אני חושב שבלית ברירה הצעד שעשיתם היה הכרחי. כמובן שיכלו להיות אלטרנטיבות ולענות אנשים הוא לא הכרחי, אבל פשוט אין כרגע בחברה שלנו אלטרנטיבות. רק לידעתכם, יש אנשים רבים שרוצים להיות מאושפזים, במחלקות הסגורות עצמן יש אנשים רבים שהצוות מזמן היה משחרר אותם להוסטל ופשוט לא מוכנים להשתחרר. זה לא כל-כך נורא כמו שזה נראה מבחוץ. אני אפילו הצלחתי ליצור במחלקה ידידות עם בחור שאני איתו בקשר עד היום. תהיו חזקים, תרגישו טוב ובהצלחה מיכאל

שלחתי אליכם מייל לכתובת: [email protected] קראו אותו בהקדם !

חגית ובעלה שלום כתבתי לכם תגובה בעמוד 780. אבל אחזור על עיקרי הדברים: אישפוז עלול להיות אסון למאושפז, וזה תלוי לא בו, אלא במקום שבו הוא מאושפז, ובכם כמשפחה. אני לא פוסלת את האפשרות שהוא אכן לא מקבל את התנאים הכי טובים, כי יש מחלקות מאוד רעות, בעוד שיש מחלקות מצויינות. לכן, חובתכם לבדוק את הטענות שלו. מלבד זאת, גם אם הוא לא יוצר אתכם קשר, עליכם לבוא אליו מדי יום, אין מניעה שתביאו איתכם גם ספר ופשוט תשבו ותקראו, פשוט תהיו שם. מניסיוני האישי, הנוכחות שלכם מאוד חשובה. אני לא שוכחת לבני המשפחה שלי שלא טרחו להגיע. הם כולם סבלו להגיע לשם, זה הרי ברור. אבל מי שלא היה מוכן לשאת את הסבל האישי שלו בשבילי, תמיד ישמר אצלי בלב כמישהו שאני לא סומכת עליו. תוודאו שאנשי הצוות שם יודעים כיצד לנהוג איתו, ותבקשו להפגש איתם לקבלת ייעוץ כל טוב ראומה

כפי שכתבתי לכם בהודעה נפרדת, עניתי לכם גם בדיון הקודם, בעמוד 780. אני מעתיקה את תוכן ההודעה לכן, לטובת תמי וכותבים אחרים שהשתתפו בדיון הזה, שנפרש כבר על פני תקופה, ואנחנו פה עוקבים אחרי ההתפתחויות. מוקדש גם לכל מי ששמע על מחלקות פסיכיאטריות סגורות, אבל לא היה שם מעודו. רציתי לתת עוד זווית לדיון. בעיקרון, אני, שאושפזתי בכפייה, אומר לכם משפט ממצה אחד - אישפוז יכול להיות דבר טוב (מרפא, מייצב, מסייע, מציל וכו') א ב ל זה תלוי איפה!! הייתי בשני מקומות, אחד היה גהנום על פני האדמה. יסלחו לי הנשמות הטובות, אבל הלוואי שהמקום ישרף שם על הצוות הרפואי שהיה שם כשאני הייתי בו. הם היו רעים. הם קשרו אותי , אבל מאחר והיו דרושים ארבעה אנשי צוות, היה אפשר לראות שהם לא מתנהגים באופן מקצועי - חלק השאירו סימנים כחולים של חנק על הגפיים, וחלק לא. הם מנעו ממני מקלחות, וכשכבר אושר לי להתקלח נכנס אלי גבר בזמן שהייתי ערומה. חוויות טראומטיות מזעזעות שילוו אותי לכל החיים. מישהי כאן כתבה שזה כמו אונס. לצערי הרב, שם זה היה אכן אונס. א ב ל המקום השני שבו אושפזתי, אחרי שההורים שלי הבינו איזה גהנום מתחולל באיתנים, ששם למשפחה אסור היה להכנס פנימה - ואין פלא - היה להם הרבה מה להסתיר, היה במזרע שלדעתי אין מקום יותר מקצועי ואכפתי ומנוסה ממנו. היחס במחלקת המיון במזרע היה מקצועי בצורה בלתי רגילה. אני יכולה לתת דוגמאות, אבל זה לא משנה לעכשיו. רק אספר שהיה שם נקי, היתה הקפדה על שינה ועל ארוחות, על שיחות עם תרפיסט ועל תרפיה קבוצתית, והייתה נוכחות של אנשי צוות כל היום בתוך המבנה עצמו ולא רק בחדר אחיות המוגן. אני מספרת את כל הפרטים החושפניים האלה, כדי שלאנשים כמו תמי, ואחרים, כולל אתכם, יהיה מושג על ההבדלים בין בית חולים אחד למשנהו, הבדלים שהם לא רק שמיים וארץ אלא גם חיים ומוות. לצערי, אני לא יכולה להבטיח לכם שאיפה שבנכם מאושפז זה מקום טוב. אני מציעה שתבדקו טוב-טוב את מה שהוא אומר. ההורים שלי היו בהלם כשהם גילו מה קרה בתוך המחלקה שהייתי בה. אני מאחלת לכם שזה לא יקרה לכם. תחזיקו מעמד. אני מסכימה עם מי שאמרה שסכיזופרניה זו מחלה קשה שלא ניתן להתמודד איתה בבית. מההכרות שלי עם חולים במחלות שונות הסכיזופרניה היא המחלה שדורשת הכי הרבה התייחסות מקצועית ותרופתית, כשלב בסיסי לחיים איתה. אז תבואו לבקר כ ל י ו ם, ותהיו שם כמה שיותר, אפילו תשבו ותדברו או תקראו ספר, העיקר שתראו נוכחות, ותהיו בטוחים שהוא מקבל טיפול טוב. שלכם ראומה

קראתי את דבריך על האישפוז הכפוי והיה לי כואב מאד לקרוא על היחס הלא אנושי ממנו סבלת. אני מבטיחה לך ולכל החברים האחרים בפורום הזה ובכלל, שאני אישית אפעל בכל דרך אפשרית להטיב עם חולים מאושפזים ועם אנשים במרפאות שסובלים ממחלות נפשיות. אני לא אתן למקרים כמו שתיארת להתרחש בלי שאגיב, אתלונן ואצור שינוי. לי, כאשת מקצוע עם מחלה נפשית, שיודעת מה רב הסבל ומה רבה הבורות, יש מחוייבות כפולה ומכופלת. אני מקווה ראומה שגם את תמצאי דרך לעזור לחולים אחרים כמו שאת עוזרת כאן בפורום. אנחנו חייבים להיות מאוחדים ולעזור אחד לשני כי בריאות הנפש בארץ צריכה הרבה מאד אור. הרבה הרבה. יש המון בורות, המון תיוג מיותר, המון ניכור ומעט מדי מקומות של תמיכה ועזרה. אם אנחנו נצטרף לאנשי המקצוע ונעבוד איתם ולא נגדם- נצליח הרבה יותר לשנות. אני כאן בשביל כולם. תמי.

ראומה שלום קראתי את הדברים שכתבת ואני המום! איך יכול להיות שקיימים בעידן הזה מוסדות מהסוג שאת מתארת? האם הגשת תלונה להנהלת בית החולים או למשרד הבריאות? אומנם אין להשוות בין "איתנים" כפי שאת מתארת את המקום, ובין בית החולים בטירת הכרמל, שם נמצא בננו, ובכל זאת אני שוקל לפתוח באיזו "קמפיין" פרטי כשאתפנה לכך. אולי אפנה בכתב למשרד הבריאות או לשר הבריאות, נראה כבר. אני עדיין עסוק מידי בענייני בני כדי להקדיש את עצמי לקמפיין ציבורי (או פרטי), אבל הרעיון הזה הולך ומתבשל אצלי בראש. אכן המצב בטירת הכרמל טוב בהרבה ממה שאת מתארת, ובכל זאת בני עדיין מבקש רק שנוציא אותו משם כמה שיותר מהר! הבוקר הייתי אצלו בביקור ובפעם הראשונה נתנו לו לצאת ולטייל איתי מחוץ למחלקה וליהנות קצת משמש ואויר צח, מה שאומר שסומכים עליו שלא ינסה לברוח או חלילה להזיק לעצמו. אני מקווה שעד סוף היום הזה, לאחר שייפגש עם ועדת האשפוז (כך נדמה לי שקוראים לעצמם), נתבשר כי יועבר למחלקה הפתוחה, מקום הרבה יותר סימפאטי מהמקום שבו הוא נמצא כרגע. למרות שבני מאד לא מרוצה מעצם היותו מאושפז, הוא רגוע מאד, ער ומודע למתרחש סביבו ואף מפתח רגשי חמלה כלפי מאושפזים אחרים שמצבם קשה יותר משלו. אני יודע שאנחנו רק בתחילתו של תהליך, בסך הכול עברו 8 ימים מאז שאושפז אבל אני מתחיל להיות אופטימי! דוד