אשפוז בכפייה

לתמי שלום הדברים שלך התקבלו ברוח האוהדת שבה הם נכתבו. מאחר והשלמנו עם עצם האשפוז כדבר שאי אפשר היה להימנע ממנו, נותר לנו רק לקוות שבננו יבריא ושההתרשמות שלנו מהמחלקה הסגורה בבית החולים היא סובייקטיבית ואינה משקפת את אפקטיביות הטיפול אותה הוא מקבל. עברו כבר 6 ימים מאז האשפוז והוא עדיין סובל ומתחנן שנוציא אותו משם, אבל יחד עם זאת.... הוא מטופל! בפעם הראשונה מזה 15 חודש שבננו זוכה סוף-סוף לטיפול רפואי אמיתי, וזה כשלעצמו סיבה לאופטימיות זהירה. הסביבה שבה בננו נמצא כעט היא קרה מאד וההתייחסות לחולים היא טכנית בעיקרה. הצוות עסוק בלקיים את סדר היום ולמנוע מהמטופלים להזיק לעצמם ולאחרים, ולא הרבה מעבר לזה.אין אינטראקציה ואין כמעט דו-שיח בין מטפלים וחולים. כך בכל אופן זה נראה מהפרספקטיבה של מי שמבקר שם לכמה שעות בכל יום. גם בעניין הזה אין לי יותר מידי ביקורת כי אני מניח שהעבודה שם במחלקה הסגורה שוחקת וגורמת במרוצת השנים למידה של כהות חושים. בכל אופן, הייתי מוציא משם את בני היום אילו הייתי מאמין שיש אלטרנטיבה טובה יותר, לצערי הרב – אין! 'מבחן ההצלחה' הראשון של האשפוז בכפייה יהיה אם וכאשר בני יבין וישלים עם כך שהיה צורך לאשפזו בניגוד לרצונו..... הזמן יגיד. שיהיה ערב טוב דוד

אישפוז כפוי הוא לעיטים צורך חיוני כאשר האדם הו מסוכן לעצמו, או לחברה אבל במקרים רבים רבים מידי היד קלה על ההדק והפיקוח רופף מאוד והתוצאה טראומה לכל החיים. בקיצור תוציא אותו משם.וחפש אלטרנטיבה אחרת.אולי זריקה פעם בחודש תספיק לו ללא צורך באישפוז. רפואה שלמה מיכל

דוד היקר חבל שאני לא עובדת בבית החולים שבו בנך מאושפז. הייתי באה לבקר אותו, ואתכם. לפעמים צריך לקבל מכה, כמו אישפוז, כדי להתאפס. לפעמים אישפוז נחווה בדיעבד כהצלה. יש הרבה אנשים עבורם בית החולים הוא מקום של מנוחה והגנה. כך צריך להיות. מצד שני, כואב לי על הטכניות שבה מתייחסים לבנך. לפחות אתם שם, איתו. בעיני צריך שהטיפול בחולים הפסיכיאטרים יהיה הכי עדין ואוהב בעולם, הכי רגיש ומקשיב והכי מחבק מכל המחלות והמחלקות. כי חולה שמאושפז בכפייה, מתוך הגנה על חייו ועל חיי סביבתו, כל כך פצוע. ומעבר לזה, יש כל כך הרבה תבונה במה ש"משוגע" אומר לנו. הוא אומר לנו את כאב חייו, במצב של הצפה וחוסר אירגון ושליטה. הוא אומר לנו מה הוא קולט, כשנפתחו הערוצים שלו לעולם שמעבר. הוא אומר לנו שכואב לו, שהוא לא יכול יותר, שמשהו בו צריך הגנה ואהבה ותמיכה גדולה גדולה. אני הייתי מקימה מרכז אלטרנטיבי לטיפול במצבים פסיכיאטריים קשים, ובו הייתי שמה הרבה אנשי מקצוע שיחבקו, יקשיבו, יטפלו - לא רק בכימיה אלא גם במסאג'ים, מוסיקה, אומנות, בעלי חיים, גינון, שיחות משפחתיות ואחרות. אם יהיה לי כסף פעם, הרבה כסף, זה אחד הדברים שהייתי רוצה להקים כאן, בארץ. אני משוכנעת שבחו"ל יש מקומות כאלה, בתי מרגוע לסוערי נפש. אלה בדרך כלל מקומות לעשירים. אני הייתי מקימה מקום כזה דווקא לעניים ולאנשים שאין להם תמיכה בבית. אשריו של בנך שאתם הוריו, ושכל כך אתם איתו ומלווים אותו ותומכים בו, גם באישפוז הקשה הזה. ואני מאמינה שהוא יודה לכם, על החוויה הזאת, קשה ככל שתהיה אבל אולי בלתי נמנעת במסלול חייו. אם יש משהו שאני יכולה לעזור, אתם מוזמנים לכתוב לי למייל וגם להתקשר. יום טוב, תמי.

שלום בעלה של חגית ותמי... הייתי מאושפז כמה פעמים במחלקה סגורה, כל פעם לתקופות יחסית קצרות, של חמישה ימים עד שבועיים וחצי של אישפוז מלא. התייחסתי לאישפוז כל פעם בצורה אחרת. בפעם הראשונה חשבתי שאני מגיע למעין "אשראם" שבו יעזרו לי לתפקד במצב רוחני של הארה, שבו חשבתי שאני בגן עדן. האישפוז היה מרצון. בפעם השנייה כבר הבנתי לאן אני הולך ולא הסכמתי שזה יהיה מרצון, אבל ביקשתי שיכפו את זה עלי, ובקשתי נענתה. היו לי כל מיני התיחסויות לאישפוז, ואכן היו תקופות שבהן זכרתי את האישפוז או התייחסתי אליו בעיקר כמקום של מנוחה והגנה, והיה בו משהו מזה. מצד שני, כיום, אני רואה אותו גם כמקום של כליאה ועינויים. בכך שיש כאן כליאה אין ספק. העינויים הם גם היחס של הצוות, גם הקשירה למיטה וגם תופעות הלוואי הקשות של התרופות. רק אציין שאני קיבלתי תופעות לוואי מאוד קשות מהתרופות הישנות, שלא בהכרח משקפות את כל החולים. ועכשיו לשאלות יותר קונקרטיות, איזה תרופות הבן שלכם מקבל? האם הפסיכיאטר המטפל מדבר איתו? מדבר איתכם? האם יש פסיכולוג שמדבר איתו? השאלה היותר כללית, שאני שואל את עצמי, היא לא אם מה שקרוי "טיפול" ומתרחש במחלקה סגורה הוא אכן טיפול. ברור לי שזה כליאה ועינויים ולא טיפול. השאלה היא האם הסיוט של פסיכוזה או מחלת נפש כל-כך גדול, שהעינויים שעוברים במחלקה סגורה הם עדיפים על היעדר התייחסות למצב הזה בכלל. האם אין ברירה אלא לסבול מדבר אחד, כדי לשכך את הסבל הגדול יותר מדבר אחר. לכן אני חושב שבלית ברירה הצעד שעשיתם היה הכרחי. כמובן שיכלו להיות אלטרנטיבות ולענות אנשים הוא לא הכרחי, אבל פשוט אין כרגע בחברה שלנו אלטרנטיבות. רק לידעתכם, יש אנשים רבים שרוצים להיות מאושפזים, במחלקות הסגורות עצמן יש אנשים רבים שהצוות מזמן היה משחרר אותם להוסטל ופשוט לא מוכנים להשתחרר. זה לא כל-כך נורא כמו שזה נראה מבחוץ. אני אפילו הצלחתי ליצור במחלקה ידידות עם בחור שאני איתו בקשר עד היום. תהיו חזקים, תרגישו טוב ובהצלחה מיכאל

שלחתי אליכם מייל לכתובת: [email protected] קראו אותו בהקדם !