למה זה קורה בהדרגה?

שלום ד"ר הידש מדוע עובר כל כך הרבה זמן, מאז שהסימפטומים של הדיכאון מתחילים ועד שהדיכאון הקשה מגיע ? למה ההדרגה האיטית הזאת? (בפעם הראשונה זה לקח בערך 7 חודשים) האם זה רק אצלי או שאצל כולם זה ככה? יש לזה הסבר פיזיולוגי? אני מתחילה להרגיש את הדיכאון השני מתקרב, אחרי שלושה חודשים בערך, עם אנרגיה ומצב רוח טוב , זה מתחיל לרדת... כבר בערך שבוע -שבוע וחצי של חוסר סבלנות, מצב הרוח ירד, החשק לדברים יורד,כל מיני מחשבות מוכרות, בעבודה קשה לי,אני מתפקדת אבל בקושי. הדיכאון מתעורר לו באיטיות רבה. מה שמוזר, שלמרות הפחד ממנו, משהו בי רוצה לחוות אותו שוב. כרגע, אני לא מתכוונת לחזור לפסיכולוגית שלי. (אני לא לוקחת כדורים) אני מחכה למצב של חוסר תיפקוד. אולי אני טועה, וזו סתם תקופה של ירידה? איך אפשר לדעת?

הזכיר לי פתאום את המשפט 'הלילה יורד מהר' שהוא שמו של ספר של פרופ' לפסיכיאטריה בשם קיי רדפילק דיימיסון, העוסק בהתאבדות. אבל נשים את הספרים רגע הצידה. ראשית, דיכאון יכול לתקוף בכמה צורות. אצלי לדוגמא, הוא תוקף מאחור ובזריזות- רגע אחד לא הייתי עירנית, וממש ביום אחר כך אני כבר שרועה מעולפת וחסרת כל רצון לחיות. מעין התאהבות בתליין. כך שדיכאון יכול לבוא מהר - וגם ללכת מהר - לדוגמא ביציאה להיפומאניה, במקרה של לוקים במאניה דפרסיה, אבל הוא גם יכול לבוא לאט לאט ולקנן לזמן ארוך כנצח. ולפעמים יש תחושה שאנחנו רוצים להכנע לו, לדכאון, ורוצים לרקוד קצת עם השד הזה. משיכה זו לדיכאון היא דבר די ידוע. אפשר למצוא בכל סטימצקי ספרים שנכתבו על דכאון ומזכירים את זה. בין היתר הם קושרים את הדכאון לתחושת ערך קיומי , לא פחות. אני הייתי ממליצה לך לחקור את הצורך שלך לשתף פעולה עם הדכאון, ולבדוק את שורשיו. עם זאת, לא הייתי ממליצה לך להשאר שאננה כל כך, ולעמוד מנגד ולא לעצור את הדכאון שכמו הסתיו המתקרב מסמן לך שתכף מגיע חורף. אני מאמינה בהתערבות תרופתית שסיכויי הצלחתה בשלב זה הם גבוהים במיוחד. הבעיה שלנו עם מחלות היא שאנחנו לפעמים מתעלמים מסימני בואן, מכל מיני סיבות (שוב, ששווה לבדוק אותן) ואחר כך מבלים זמן רב בלהלחם נגדן, ומניעה היא שם המשחק. צאי למתקפה ראומה

ראומה, הייתי רוצה שהוא יתקוף מאחור ובזריזות... (ואני יודעת שהדשא של השכן תמיד ירוק יותר..) כל השלבים עד שהוא תוקף, מתסכלים בצורה שאי אפשר לתאר ! כל הזמן המחשבות,איך אני אקום מחר בבוקר, והאם אשן טוב בלילה (כרגע אין לי הפרעות שינה, אבל בכל זאת...), ואיך יהיה מצב הרוח שלי, והאם בערב זה ירגע, כי בבוקר זה תמיד יותר גרוע, והאם בכלל מה שאני מרגישה-לא מרגישה זה באמת זה, או סתם. ואולי סתם אני עושה מזבוב פיל, וסתם חושבת שירידה באנרגיה ובמצב הרוח מסמלת משהו? וזה שישנתי שלוש שעות בצהרים בלי להרגיש, אחרי שלא עשיתי כלום חוץ מלשבת ליד הטלויזיה , אומר משהו? ואולי בכלל כל זה קורה, כי משהו בתוכי רוצה בזה???? ויש הסברים לרווחים משניים מהדיכאון.אולי יש לי איזה רווח ? לא משהו בולט - כי אני ממש לא מושכת תשומת לב, אפילו להיפך, ואני לא מפסיקה לעבוד אלא נלחמת לעשות את זה כדי לא ליפול לנטל, ואני אפילו לא מבקשת עזרה מאף אחד. אז למה לעזאזל התחושה הפנימית הזאת - כאילו משהו מרגיש אבל לא מרגיש, תחושה שמשהו בפנים, עמוק, מאובן לחלוטין ????????? זה מתסכל ומטריד, אבל החקירות האלה מעצבנות אותי וזו הסיבה שהפסקתי את הטיפול. אולי בגלל שפשוט משהו בפנים מת לחלוטין, והספדים וניתוחים לא יועילו ???????