מלחמה על המקום שלי...

ד"ר הידש וחברי הפורום שלום! אני מתחתנת בקרוב ומרגישה לעיתים כאילו אין לי שליטה על מה ואיך רוצה שתיראה החתונה ובכלל מרגישה שהסביבה שולטת במה שקורה בחיי מה שגורם לי לכעסים שמתבטאים בחרדה, נדודי שינה, חוסר תאבון וכיוצ"ב, אני די רגישה לכל דבר מה שמרגיז אותי ולכן מתעצבנת המון על בן זוגי מה שגורם לריבים ומתחים די רבים בינינו שלא נמשכים זמן רב אומנם, אבל עדיין אני מרגישה שעל כל דבר קטן אני נלחמת עם הבן זוג שלי כמו נמרה ולא מבינה למה אני בכלל הגעתי למצב הזה, למעשה אני יודעת שהכל אצלי בראש ואני עושה לעצמי חיים קשים אבל עדיין אני לא מצליחה לשלוט בזה וזה משגע אותי וגורם לי להרגיש חסרת ערך ולכן אני נסגרת ובונה סביבי חומה ולא נותנת לאף אחד להתקרב, אני מרגישה לפעמים כמו משוגעת כאילו יש לי עוד אישיות עם קול פנימי משל עצמה שמנהלת לי תמצב רוח ולא מצליחה להשתחרר מזה מה דעתכם אשמח לקבל תגובות .. תודה ויום טוב לכולם שרית

מזל טוב

לארגן חתונה זה באמת דבר מטורף.. ויחסים עם בני המשפחה יכולים גם להיות די לא יציבים ואפשר מתסכול להרגיש שמשתגעים אבל מפה ועד פיתוח אישיות נוספת המרחק גדול.. אין לאף אחד ספק שאת נמצאת במתחים נורמליים, המלצתי לך היא שבמידה ואת יכולה, קחי לך יום חופש, ותבלי עם חברה קרובה, שתוכלי לפרוק בפניה את המתחים שיש לך. תהיי גלוייה עם בנזוגך לגבי הלחץ בו את נתונה. ובמידה שאת מצליחה שזה לא עזר אז תחזרי אלינו ונתן לך רעיונות נוספים!! : ) מזל- טוב וסימן טוב שיהיה בהצלחה ראומה

שרית יקרה להילחם על המקום שלך זה כל כך חשוב. מכירה היטב את החוויה, ולפעמים זה מעורב בהרבה כעס כי הסביבה לא מקשיבה לקול הפנימי שלך ואת צריכה לצעוק כדי שיקשיבו. ואז זה נראה מטורף. אבל כעס ומלחמה על מקום אינם טירוף אלא להיפך, חיבור נכון יותר לשפיות שהיא את באמת, ללא מסיכות וללא שקרים. מה שמוגדר בפסיכיאטרית טירוף הוא למעשה סוג של הסרת מסיכה. חליל ג'וברן כתב על כך קטע מקסים ואני אצטט אותו בשבילך: משוגע- חליל ג'וברן אתם השואלים אותי איך נעשיתי משוגע, זה קרה כך: יום אחד, לפני הולדת אלים רבים, התעוררתי משינה עמוקה וגיליתי כי כל מסכותי נגנבו, שבע מסיכות שעיצבתי ונשאתי בשבע חיים, ואני התרוצצתי חסר מסיכה ברחובות ההומים וצעקתי "גנבים גנבים, גנבים ארורים". גברים ונשים צחקו לי, וכמה מהם נמלטו לבתיהם בפחדם ממני. כאשר הגעתי לכיכר השוק צעק לפתע צעיר, מגג הבית, "הוא משוגע". הרמתי את מבטי כדי להביט בו. השמש נשקה את פני שלי, הערומים, ונשמתי הוצתה באהבה לשמש. ולא רציתי עוד במסכותי. כאחוז טירוף צעקתי "יבורכו הגנבים, שגנבו את מסכותי". כך נעשיתי משוגע. בשיגעוני מצאתי את החירות ואת הביטחון, את חירות הבדידות ואת הביטחון שלא להיות מובן, כי אלה המבינים אותנו משעבדים משהו משלנו. אבל אל לי להיות גא בבטחוני. אפילו הגנב בכלא בטוח מגנב אחר". איזה מסיכות אנחנו מסירים במה שמוגדר מבחוץ כטירוף הדעת? אני הסרתי שתיים- אחת היא מסיכות המחלה, איתן הסתובבתי די הרבה שנים עד שהוסרו ממני, כמעשה חסד, ונתנו לי שמש פנימית חדשה של אור ואמונה. והשנייה היא מסיכת החילוניות אותה אני מסירה בהביני שנשמתי מתגעגעת ליהדות והיא שתיתן לי את הבית הביטחון והשלום הפנימי אליו כל כך כמהתי. ומתוך הסרת המסיכות שלי אני מגיעה לתפקיד ולשליחות שלי, שהיא לעזור לפסיכיאטריה להבין את האמת שב"פסיכוזות", לעזור לאנשי המקצוע אבל בעיקר לחולים להפסיק לתייג את עצמם כחולים ולהבין שהם באמת חווים קשר עם האל ושאינם משוגעים. והתפקיד השני, הקשור לראשון, הוא לעזור לכולנו לחזור הביתה ליהדות הנקייה והיפה שיש לנו מעבר לסטיגמות ולפוליטיקה. וזה מה שיעזור לכולנו להביא שלום לעצמינו ולעולם. עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואימרו אמן. תמי.