פציעה עצמית?

שלום רב, אני בת 23, פוצעת את עצמי מגיל 14, בשיטות רבות ומגוונות (כוויות במקומות שונים על הגוף, סכיני גילוח ואולרים, ישנה עם חבלים סביב הצוואר..). התחלתי לא מזמן קשר טיפול חדש והפסיכיאטר אמר שלא יטפל בי אם לא אפסיק. יש לי שתי שאלות בנושא. האחת היא האם דרישה זו מקובלת ומחויבת, אני לא משוכנעת שאני רוצה להפסיק, אני יודעת שאני לא מסוגלת, אבל הקשר עם המטפל חשוב לי ואני לא רוצה להפסיק אותו. שאלה נוספת היא עד כמה הטיפול התרופתי אמור לעזור.. אני נוטלת חמישים מ"ג של סרקוול וקלונקס עד ארבע מיליגרם אס או אס, ובלי קשר אני לוקחת טופאמקס 200 מיליגרם ולוסטראל 100. אני מרגישה שאני לא מסוגלת להתמודד עם זה. הסופשבוע הזה יותר מדי לי, אני לא מצליחה להחזיק את עצמי. התרופות מתאימות בכלל? הן לא סוג של בדיחה?

שלום, לפי התרופות שאת נוטלת מתקבל על הדעת שבנוסף לפציעה העצמית יש לפסיכיאטר אבחנות נוספות, כדי לקבוע את התאמת התרופות יש צורך להכיר אותך טוב יותר מאשר מכתב קצר ברשת. יחד עם זאת נראה שהמצב לא מאוזן וכדאי לחשוב שוב על הטיפול. ישנם פסיכיאטרים ופסיכולוגים רבים אשר מתנים טיפול בהפסקה של תופעה כמו פציעה עצמית או כוונות אובדניות, כמובן שהתניה זו בעייתית כי זו הסיבה שפנית לטיפול.... כל טוב דר' גיורא הידש

אני מאובחנת כדכאון מג'ורי (כרגע לא באפיזודה אחרי טיפול בחשמל), סובלת מהפרעות אכילה לאורך השנים ומהפרעת אישיות גבולית. אני יודעת שנהוג להחליט שצריך לשים "גבול" לבעלי הפרעת אישיות, אחרת לא כדאי לרקום איתם קשר... עד כה אף מטפל שהיה לי לא הציב לי גבול.. היו לי שנים שהפציעה העצמית היתה פחות דומיננטית (פעם בכמה חודשים או כמה שבועות)... אני מרגישה שהחוזה איתו מחליש אותי ומעצים בתוכי את האלימות עד שתתפרץ יותר. (זה הגיוני?) אני לא מסוגלת לדבר איתו על זה. הוא גם לא המטפל הישיר שלי. הוא בסך הכל ראש המחלקה בה אני נמצאת. מה דעתך אתה בנוגע לגבולות? אין דרך אחרת? למה בכלל צריך להפסיק עם זה? אני מרגישה נופלת.