מחשבות

הדיכאון הזה שבר בי משהו לרסיסים, עמוק בפנים. הדיכאון הזה, לא מרפה ממני, גם עכשיו כשהוא לא קיים. אני נזכרת ברגעים קשים, אני חושבת עליו, חושבת מתי יחזור, אם יחזור, איך יחזור... אולי כבר התחיל אך בלי שארגיש. לפני למעלה משנה, הוא נכנס לתוכי באיטיות רבה, בהדרגתיות רבה , התפשט בתוכי, ושבר כל מה שהיה שם בדרך. כיום, הוא לא נמצא, בהגדרה הקלינית, אבל אני מרגישה אותו עמוק, מרגישה את הנזקים שחולל (מודעת לתובנות שבאו בעקבותיו אך הן מתגמדות למול הנזקים). לא מצליחה להדביק את השברים, לבנות דגם אחר (מה שהיה פעם אף פעם לא חוזר), שאני ירגיש באמת טוב, שיהיה לי נוח עם עצמי, שאני יצליח לעשות דברים קטנים שחשובים לי, שאני רוצה, כמו לקרוא ספר, כמו לשמוע דיסקים שפעם אהבתי לשמוע (משעמם לי מאוד,אני לא מצליחה להעסיק את עצמי בשום דבר). הכל כל כך שונה לרעה. החברות שלי השתנו. כבר לא נעים לי במחיצתן, ואני נפגשת איתן רק כדי להעביר את הזמן. בימים האחרונים ,אני רוצה שיכאב לי, פיזית, משהו שיחליף את התחושה הנפשית הזו. פעמים רבות, אני מקנאה בכם, תמי, מיכאל, ראומה ואחרים. אני רוצה להיות "משוגעת". לא יודעת להסביר למה. אולי כי המאניה /הפסיכוזה היו מאפשרים לי לברוח קצת מהמציאות שלי. כיום אני מבינה, שהדיכאון הזה הוא כמו חיידק, שתמיד נמצא בתוכי. בתקופה מסויימת הוא רדום (כמו בשלושת החודשים האחרונים) לפעמים הוא קצת "מתעורר" מזכיר לי שהוא קיים, ולפעמים, כמו לפני כשנה הוא התעורר בהדרגה, עד למצב עירני מאוד...... ואני אמשיך לשאול את עצמי כל יום, האם הוא קצת התעורר וחזר לישון או האם הוא מתחיל להתעורר לו בהדרגה......

טל יקרה אני כל כך מכירה את ההרגשה, ואני בטוחה שגם מיכאל וראומה, כי אנחנו לא רק "משוגעים" אלא גם דיכאוניים, מה שנקרא אחרי העליות בוא תבואנה ירידות והירידות האלה הוא הדיכאון אותו תיארת כל כך יפה. אני ממש מכירה את ההרגשה, אני קראתי לדיכאון פעם מפלצת שקיימת לנו, רדומה בנפש, וכשהיא מתעוררת, אוי ואבוי... היא מכבה כל מתג של מחשבה חיובית, מחלישה את קולות התקווה והחיים ומגבירה רק מנטרות שליליות של ערך עצמי נמוך חוסר טעם לחיים וחוסר תוכלת בהם. מה שאני יכולה להציע לך זה להיפגש. לדבר איתי ועם אחרים שסבלו מדיכאון בעבר. לחשוב ביחד, כל אחד מהניסיון חיים שלו, מה עוזר. תמיכה של אחרים שהיו באותו מצב ויצאו ממנו היא בעלת ערך רב, מנסיוני. את מוזמנת לכתוב לי למייל ומשם להתקשר ולקבוע. אני עכשיו בחופש עם הבנות ואשמח להיפגש קצת עם חברים מכאן ומשם... להתראות, תמי.

תמילה וטל שוב שלום... רק רציתי להגיד שקודם עניתי לטל, ורק אחר כך קראתי מה שתמי כתבה, כדי שכל אחת מהתגובות תכתב לגמרי בנפרד. ואכן, אנו תמימות דעים.. וזה גם באיזשהו מקום משמח, לא? : ) ונ.ב נוסף לטלי אם את רוצה לפעמים קצת לדבר במסנגר אז את מוזמנת, יש לי קישורים לכל מיני אתרים מעניינים ומצחיקים, שאני יכולה לשבת שעות מול המחשב לבד ולצחוק. ולפעמים זה כל מה שאני צריכה כדי להרגיש חיה שוב. אם תרצי תגידי

תמי יקרה, תודה על ההזמנה ! יש בי חלק שמאוד מאוד רוצה להיפגש, אך חלק גדול יותר חושש מהחשיפה, לא מסוגל לדבר, ולספר באופן שהוא לא אנונימי. תמיכה של אחרים היא בהחלט חשובה, וכבר כתבתי פה לא מעט, ונעזרתי בתגובתייך החכמות והחמות,ובניסיון הרב והחכם של חברים אחרים. אני מרגישה, שמה שהייתי רוצה, זה שיהיה מישהו שיגיד לי בוודאות, אם הדיכאון הקשה יחזור שוב. אני יודעת שאף אחד לא יכול לדעת בוודאות. אבל בכל זאת זה חזר להטריד אותי. אני מנסה לשאוב מידע מכל מיני מקומות, אך כמובן שאין תשובה חד משמעית. אני תוהה לעצמי למה לי להתעסק בזה. הרי גם אם אחווה שוב אפיזודה קשה, אני מתנגדת לכדורים, כך שאין לי ממש איך להתכונן או למנוע .... הפסיכולוגית שלי כמובן לא יכלה לתת תשובה חד משמעית (וברור לי שגם אם ידעה לא היתה אומרת זאת), רופאים נוטים לחשוב שזה יחזור כי לא לקחתי כדורים (הם לא אומרים זאת במפורש אבל קל להבין מתגובתם). האם זה הטריד גם אותך?

טל חמודונת... תוך כדי שקראתי כבר גיבשתי תגובה, לפעמים משהו מהדהד מאוד מוכר, תכף אסביר, ואז אני רואה את שמי.. טעית תמי חמודונת, ובגדול! יש לנו ולך הרבה מאוד מהמשותף. כל מי שסובל ממאניה דפרסיה סובל בעיקר מהדכאונות. גם כי המאניה בניגוד לדיכאון היא לא תמיד סבל, אבל יותר בגלל שרוב ההפרעות הן של דיכאון ולא של מאניה, ובכלל, מאניה נוטה להיות קצרה ודיכאון ארוך, וגם יותר קשה לצאת ממנו. אני מבינה בדיוק על מה את מדברת! גם אצלי, in the back of my mind יש חור אפל כזה, שאם אני לא אשגיח עליו הוא עלול כמו גידול לאכול אותי מבפנים. אני י ו ד ע ת שקרוב לוודאי שיהיו לי עוד דיכאונות. אני מפחדת מאוד מדיכאון לאחר לידה. מפחדת מה יקרה לי אחרי שהורי ימותו, או אם לא אמצא עבודה. מפחדת מלחזור למצב הזה, לתנוחה העוברית, הקפואה, שלא נותנת להנות מהחיים. אני חושבת שדיכאון הוא סוג של מחלה ממארת, הוא סוג של כאב כרוני, כזה שתמיד יהיה, אבל צריך ללמוד לחיות איתו. להגביל אותו, אבל לדעת שהוא תמיד יהיה שם. ואנחנו לא לבד בתוך זה, שבעיני יש בידיעה הזו אלמנט מעודד, מקרב, מאחד. הנה לך שיר מוכר, תקראי ותחשבי על מה הוא מדבר... כן, אנחנו שניים, האויב שהוא חבר אני זה התחפושת ובפנים אדם אחר צועק אל הירח, בוכה ומקלל מסתובב כמו כלב, מוכה ומילל זה כמו מכת חשמל, וזה זורם ומעוות את חוש הזמן לאן? אני הולך ומסתבך ניצוצות של הבנה, שוב חולפים כמו סרט נע כמו רוח סערה הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה הפחד מטפטף כמו רעל ונספג כמו נשיקה אני זה המלכודת שבוי בלא תקווה רוצה לפתוח דלת, נסגר ולא יוצא מנסה לברוח ותמיד, תמיד חוזר. זה כמו לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב כן הוא תמיד רעב. אני הולך ומתרחק ניצוצות של הבנה, שוב חולפים כמו סרט נע כמו רוח סערה הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה יוצא לי קצת ארוך, לא רוצה לייגע אף אחד שיטרח לקרוא. אבל אני אשתתף בשמחה בכל דיון מעמיק בנושא ונ.ב - אצלי תמיד עוזר לשתות אלכוהול (או לעשן) וללכת לרקוד שלך, ראומה

ראומה יקרה, זו הזדמנות לומר לך כמה נעים לי לקרוא אותך.... :-) גם אני חושבת על מה יקרה לי בשעת משבר, ליתר דיוק,אחריו. כשהורי יהיו במצב בריאותי קשה או ימותו, כשמשהו יקרה למישהו אחר במשפחה, (כל בעיה אצל מישהו אחר במשפחה, משפיעה עלי כבר עכשיו), וגם משברים וקשיים אישיים שלי. את יודעת, אני נמנעת מלעשות דברים, כמו לשנות תפקיד בעבודה, ודברים נוספים, מתוך מחשבה , שמה אני יעשה אם שוב אפול לדיכאון. לקח לי שנה בערך לצאת מזה, לחזור לתפקד. שנה שהחסרתי הרבה בעבודה, שנה שרוב הזמן לא הצלחתי לתפקד, המוח לא היה מסוגל.... וגם הגוף. לא בכל מקום יוותרו לי כמו במחלקה הספציפית (וגם הם כבר התעצבנו ונזפו קשות......). יש בי תחושה עמוקה שיהיה עוד דיכאון דומה לקודמו .. אבל אני לא יכולה להיות בטוחה. כבר שמעתי על מקרים שהיתה אפיזודה אחת בלבד. וכמו שכתבתי לתמי, הלוואי והייתי יכולה לדעת ,לפחות קצת יותר במדויק. אחלה של שיר.... אלכוהול אני לא אוהבת, ולרקוד - פעם זו היתה אהבת חיי. היום ממש לא מתחשק לי שום בילוי, (ואולי טוב שכך....., כי מאז הוספתי לפחות 35 קילו למשקל שלי ובמצב כזה עדיף לא לרקוד....). כך שמה שקצת עוזר לי לפעמים, זה "הנוכחות" התמידית שלי בפורום, לכתוב לפעמים, להתחמם מתגובותיכם, ומהפורום הנהדר הזה על כל מה שקורה בו.