מחשבות
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
הדיכאון הזה שבר בי משהו לרסיסים, עמוק בפנים. הדיכאון הזה, לא מרפה ממני, גם עכשיו כשהוא לא קיים. אני נזכרת ברגעים קשים, אני חושבת עליו, חושבת מתי יחזור, אם יחזור, איך יחזור... אולי כבר התחיל אך בלי שארגיש. לפני למעלה משנה, הוא נכנס לתוכי באיטיות רבה, בהדרגתיות רבה , התפשט בתוכי, ושבר כל מה שהיה שם בדרך. כיום, הוא לא נמצא, בהגדרה הקלינית, אבל אני מרגישה אותו עמוק, מרגישה את הנזקים שחולל (מודעת לתובנות שבאו בעקבותיו אך הן מתגמדות למול הנזקים). לא מצליחה להדביק את השברים, לבנות דגם אחר (מה שהיה פעם אף פעם לא חוזר), שאני ירגיש באמת טוב, שיהיה לי נוח עם עצמי, שאני יצליח לעשות דברים קטנים שחשובים לי, שאני רוצה, כמו לקרוא ספר, כמו לשמוע דיסקים שפעם אהבתי לשמוע (משעמם לי מאוד,אני לא מצליחה להעסיק את עצמי בשום דבר). הכל כל כך שונה לרעה. החברות שלי השתנו. כבר לא נעים לי במחיצתן, ואני נפגשת איתן רק כדי להעביר את הזמן. בימים האחרונים ,אני רוצה שיכאב לי, פיזית, משהו שיחליף את התחושה הנפשית הזו. פעמים רבות, אני מקנאה בכם, תמי, מיכאל, ראומה ואחרים. אני רוצה להיות "משוגעת". לא יודעת להסביר למה. אולי כי המאניה /הפסיכוזה היו מאפשרים לי לברוח קצת מהמציאות שלי. כיום אני מבינה, שהדיכאון הזה הוא כמו חיידק, שתמיד נמצא בתוכי. בתקופה מסויימת הוא רדום (כמו בשלושת החודשים האחרונים) לפעמים הוא קצת "מתעורר" מזכיר לי שהוא קיים, ולפעמים, כמו לפני כשנה הוא התעורר בהדרגה, עד למצב עירני מאוד...... ואני אמשיך לשאול את עצמי כל יום, האם הוא קצת התעורר וחזר לישון או האם הוא מתחיל להתעורר לו בהדרגה......
טל יקרה אני כל כך מכירה את ההרגשה, ואני בטוחה שגם מיכאל וראומה, כי אנחנו לא רק "משוגעים" אלא גם דיכאוניים, מה שנקרא אחרי העליות בוא תבואנה ירידות והירידות האלה הוא הדיכאון אותו תיארת כל כך יפה. אני ממש מכירה את ההרגשה, אני קראתי לדיכאון פעם מפלצת שקיימת לנו, רדומה בנפש, וכשהיא מתעוררת, אוי ואבוי... היא מכבה כל מתג של מחשבה חיובית, מחלישה את קולות התקווה והחיים ומגבירה רק מנטרות שליליות של ערך עצמי נמוך חוסר טעם לחיים וחוסר תוכלת בהם. מה שאני יכולה להציע לך זה להיפגש. לדבר איתי ועם אחרים שסבלו מדיכאון בעבר. לחשוב ביחד, כל אחד מהניסיון חיים שלו, מה עוזר. תמיכה של אחרים שהיו באותו מצב ויצאו ממנו היא בעלת ערך רב, מנסיוני. את מוזמנת לכתוב לי למייל ומשם להתקשר ולקבוע. אני עכשיו בחופש עם הבנות ואשמח להיפגש קצת עם חברים מכאן ומשם... להתראות, תמי.
תמי יקרה, תודה על ההזמנה ! יש בי חלק שמאוד מאוד רוצה להיפגש, אך חלק גדול יותר חושש מהחשיפה, לא מסוגל לדבר, ולספר באופן שהוא לא אנונימי. תמיכה של אחרים היא בהחלט חשובה, וכבר כתבתי פה לא מעט, ונעזרתי בתגובתייך החכמות והחמות,ובניסיון הרב והחכם של חברים אחרים. אני מרגישה, שמה שהייתי רוצה, זה שיהיה מישהו שיגיד לי בוודאות, אם הדיכאון הקשה יחזור שוב. אני יודעת שאף אחד לא יכול לדעת בוודאות. אבל בכל זאת זה חזר להטריד אותי. אני מנסה לשאוב מידע מכל מיני מקומות, אך כמובן שאין תשובה חד משמעית. אני תוהה לעצמי למה לי להתעסק בזה. הרי גם אם אחווה שוב אפיזודה קשה, אני מתנגדת לכדורים, כך שאין לי ממש איך להתכונן או למנוע .... הפסיכולוגית שלי כמובן לא יכלה לתת תשובה חד משמעית (וברור לי שגם אם ידעה לא היתה אומרת זאת), רופאים נוטים לחשוב שזה יחזור כי לא לקחתי כדורים (הם לא אומרים זאת במפורש אבל קל להבין מתגובתם). האם זה הטריד גם אותך?
