האדם מחפש משמעות

במשך שנותי כמטופל, פגשתי כמה וכמה אנשים(צעירים, במחלקות נוער) שהייתי מגדירם כ"טיפוס הפילוסופי". הכוונה היא לאנשים עם כל מיני אבחנות פסיכיאטריות, חוץ מסכיזופרניה, שכל הזמן "מחפשים" אחר איזשהם משמעות ומימוש לחיים. זה יכול להתבטא בנסיעה להודו, רוחניות יתר, שימוש בסמים, אהבה, מעבר דירה וכו'. הבעיה היא שלא משנה מה הם עושים, בסופו של דבר ההרגשה של ה"חסר" חוזרת, והחיפוש המתמיד נמשך. השאלה: האם מהנסיון הפסיכיאטרי שהצטבר, האנשים האלה נוטים אי פעם להגיע לאותו "מימוש" וסיפוק? האם הם אי פעם מתבגרים? האם הסיפוק הרוחני שאותו הם מחפשים, בכלל אפשרי?? אני יודע שאני מכליל פה אנשים שונים, אבל אשמח עדיין לקבל תשובה סטטיסטית..

לשוקי התצפית שלך נכונה וטובה, רבים מהאנשים הסובלים מדיכאון או מסכיזופרניה הם מופנמים יותר, חושבים על שאלות מורכבות כולל משמעות החיים. צריך להבדיל בין עיסוק אמיתי בתכנים מופשטים אלו ובין עסוק מעגלי שאינו מקדם ואינו מועיל, ואז אנו מכנים זאת פסאודו-פילוסופיה, כלומר כאלו פסיכולוגיה אבל למעשה העיסוק הוא מעגלי ולא אמיתי. כל טוב דר' גיורא הידש

בעיני הסבל האנושי הוא זרז להתפתחות רוחנית. לצערינו אנשים חולים במחלות נפשיות סובלים מאד, לא רק מהסימפטומים של המחלה אלא הרבה מהסטיגמות ומבדידות. לכן העיסוק בשאלות קיומיות מתעצם, כי אין כל כך מסיחי דעת. ממש כמו במלחמה- אדם מצוי במקלט, שומע רעש כל הזמן, אין לאן לברוח, אין לאן ללכת לשטוף את הראש, ואז עולות שאלות על משמעות ופשר וטעם לחיים. שנדע ימים טובים, תמי.