חרדות! פחדים! פוביות!

ד"ר הידש שלום, אני גרה בצפון וכידוע לך המצב המלחמתי פה קשה מאד. עזוב את זה שלפני זה כבר סבלתי מחרדות אבל עכשיו המצב רק החמיר והחרדות עלו. אני כל הזמן בפחד, דרוכה מבוהלת שאלי תיפול עליי קטיושה. העלינו את מינות הפריזמה ל 40מ"ג וגם אני לוקחת יותר קלונקס. אני מאד מסוננת מכל זה אבל הפחד עדיין שם. אז בשביל מה התרופות? כבר 10 שנים שאני עם המחלה המחורבנת הזו. מתי זה יעבור? אני מטופלת בפסיכותרפיה, פסיכולוגיה קוגניטיבית וכו" אבל זה לא נעלם!!! כמה שנים זה יקח? המטפל אומר שלדעתו אני מתמודדת מאד יפה כי לא ברחתי מחיפה ואני עדיין מנסה לנהל שיגרה. מה יהיה ד"ר? כמה סבלנות אפשר?

לוחמת יקרה אם נשארת בחיפה והמשכת את חייך סחטיין עליך~!!! את לא יודעת כנראה כמה יציבות זה דורש, כל הכבוד לך! אם את מצליחה לחיות את החיים שלך, לעבוד, לאהוב, לנשום, ובכל זאת יש לך את הפצע הזה המציק, אז יכול להיות שפשוט תצטרכי להתרגל לחיה הרעה הזאת. אני מאמינה שלמרות כל הטיפולים, הפסיכולוגיים והתרופתיים, ההתנהגותיים והכל, אם יש נטייה כמו למשל נטייה לדיכאון, אז לא יכולים ממש להפטר מהמחלה, אלא רק להיות מודעים אליה ולעקוף אותה כשצריך. ולדעתי זה מה שעשית יפה עכשיו - העלת מינון, כמו שלוקחים חיזוקית של הדס לקראת השפעת הבלתי נמנעת של החורף, כמו שמישהו שיש לו נטייה לדכאון יכול לקראת תקופה קשה להעלות מינון. אשמח לשמוע את תגובתך לדברי ראומה

דברי חוכמה כתבת. אכן כשאדם סובל מבעיה רפואית כלשהי, לא תמיד הוא מצליח להחלים ממנה לגמרי. אנחנו סובלים ממחלות כרוניות. דיכאון, מניה דפרסיה, חרדות, סכיזופרניה- אלה הן מחלות כרוניות. אומרים שבימות המשיח כל האנשים יחלימו מחוליים. היות ואני לא באמת המשיח, לפחות כשאיני פסיכוטית, כנראה גם אני אצטרך לחכות לו למשיח האמיתי שיבוא ועד אז לקבל את זה שאני סובלת ממחלה כרונית שדורשת טיפול ומעקב. בגלל זה חזרתי למעקב פסיכיאטרי ולפסיכולוגית הקודמת שלי. אני עושה קצת סדר עכשיו בחיים. אחרי תוהו ובוהו צריך להדליק אור ולהתחיל לסדר את כל הבלגן. פסיכוזה היא תוהו ובוהו, נכון, ראומה? בכל מקרה, לגבי חרדות, נכון שמדובר בתגובה למצב, בתוספת לנטייה ביולוגית לחרדה. ונכון הוא שכשהגוף והנפש נחלשים, כדאי לחזק אותם בכל מה שעוזר- תרופות, תפילות, כתיבה בפורום , פעילות גופנית, ושאר ירקות ופירות, כל אחד לפי הדיאטה האישית שלו... רק בריאות אור ושלום לכולנו, תמי.

לוחמת יקרה אני מחזקת את ידיך. את אישה אמיצה. אני חושבת שאנשים שסובלים מחרדות הם הפחדנים הכי אמיצים שיש. כמה קשה לפחד... יותר מפחיד מלהילחם בצבא זה להילחם בפחדים. ועכשיו הפחדים שלך מציאותיים. באמת יש קטיושות... את לא חולה, את נורמלית. מנסה להתמודד עם מציאות מטורפת... אני מחבקת אותך. אולי תעשי חופש כמה ימים ובואי לנוח אצלינו בדרום? שלך, תמי.

היי תודה למשיבים. במצב הזה של השבועות האחרונים (ולצערי עוד לא הוחלט שיש לכך סוף), כל אחד חרד ורבים מרגישים חרדות. כך שמי שרגיש לחרדות ומכיר את הבעיה חושש שהוא אינו מתמודד היטב וחושש שהחרדות יחזרו בעוצמה גדולה יותר. דווקא עכשיו אני נוטה להסכים עם המטפל שלך שאת מתמודדת יפה, כלומר כמו כולם. לא פחות טוב ולא יותר טוב. הידש