דו קוטבי

ראומה ותמי יקרות, שמחתי על תשובתכם. נכון והבחנתי בסימנים המקדימים וגם בשיחה משותפות עם הפסיכיאטרית שלו נאמרו לי אותם דברים, יחד עם זאת אני מודעת שנשארות צלקות בכל התקף.(אין לי מושג מה ההשלכות למקרה הבא) האמת היא שאני מפחדת מאד מהשנות המקרה ולפעמים חוששת לחיי, למרות שלא הייתי מאויימת באותה סיטואציה אלא רק גידופים ותהפרצויות זעם, אינני יודעת אם הפעם הבאה תהיה יותר דרמטית. חברי מאד אוהב אותי - אין לי כל ספק בכך, עברנו את גיל ה - 50. אין לי מושג למה אני מתעניינת בפורום, לא חושבת שיהיה לי האומץ לחזור לחיות איתו תחת קורת גג אחת הוא מודע לכך ומקבל את הביקורים הקצרים שלי אצלו כ"זה מה יש כרגע". הוא שמח על המודעות שלי לנושא, מסרב בתוקף לקבל תרופות, אלא רק כדורי שינה, ממעט לאכול, והכל באיטיות, עד מתי יימשך הדיכאון (3 חודשים)????? אשמח להתקשר אליך תמימי - תודה

שירה תעזרי לי לעשות סדר בדברים. את אומרת שאת והחבר שלך שניכם בני 50, לא גרים יחד, ואת שומרת על מרחק ממנו - מרחק שמאפשר לך אולי לא להשאב למה שעובר עליך בצורה שעלולה לפגוע בך. אמרתי נכון? תראי, דיכאון, בניגוד למאניה, הוא מטרד גדול גדול שקשה להדביר אותו. זה לא שאין מה לעשות. יש מה לעשות, ואני אשמח לתת לך רשימת הצעות, אבל הדיכאון זו החיה הכי רעה של הנפש. בעיני לפחות. אני מוכנה פעם בשנה להקריב שבועיים בשיגעון חסר גבולות של מאניה ולא להכנס לדיכאון. זו גם הסיבה העיקרית שאני לוקחת מייצבי מצב רוח- כדי שלא יקפוץ עלי הדיכאון מאיזה פינה חשוכה שאעבור בה. אני חושבת שהטכניקות שתכף אפרט לך, כדי לגרש את הדיכאון הן בגדר טיפול תומך ומונע, ולא טיפול בלעדי. אני מודה לחוקרים ולממציאים שהצליחו לרקוח לנו שיקויים שיגרשו את החיה הרעה הזאת. אני באמת חושבת שלקחת תרופות זה מצויין, זה נראה לי מטופש באותה מידה שאני חושבת שזה מטופש שמישהו שלא ישן מספיק וסובל מכאב ראש שמפריע לו להנות עם המשפחה שלו או לעבוד, לא לוקח אקמול, כי "הוא לא מאמין בתרופות" זה כזה בולשיט, תסלחי לי אם אני נסחפת, כי יש שטח עצום שנפרש בין התמכרות ותלות לבין היכולת שלנו להגיש יד ולעזור לעצמנו במחיר הפשוט של לבלוע כדור. ואחרי שאמרתי את כל זה.. להלן טיפים לסיוע לצאת מדיכאון, ברשימת מכולת... : - ) 1. לבלות שעות רבות בשמש 2. לא לישון יותר מ8 שעות 3. לצאת למקומות שיש בהם אנשים 4. לעשות התעמלות 5. לקחת אומגה 3 6. לשים מוזיקה רועשת ולקפוץ 7. לצפות בסרטים מטופשים 8. לדבר עם אנשים 9. לאכול ארוחות דשנות ומסודרות 10. להתאמן בלחייך אושר ובריאות ראומה

היי כנראה לא הסברתי את עצמי מספיק, תרופות לדכאון הוא אכן נוטל. אלא שנגד המניה הוא מסרב לקחת כפי שאמרתי בשל תופעות לוואי לא נעימות לדבריו. הפחד הגדול שלי הוא ממעשה לא שפוי בזמן התקף, ועד כמה יכולים להזיק לאדם קרוב, תומך ואוהב ? ומדוע הדכאון נמשך זמן כה רב ? מסרב בתוקף לקרוא, לצאת למקומות ציבוריים, אפילו צפייה בטלויזיה היא מאמץ וחוסר ענין מוחלט!! ייתכן שהשנים עושות את שלהן ? ואין תקווה שעם השנים המחלה חולפת ? שבת שלום ותודה שירה