דו קוטבי

ראומה ותמי יקרות, שמחתי על תשובתכם. נכון והבחנתי בסימנים המקדימים וגם בשיחה משותפות עם הפסיכיאטרית שלו נאמרו לי אותם דברים, יחד עם זאת אני מודעת שנשארות צלקות בכל התקף.(אין לי מושג מה ההשלכות למקרה הבא) האמת היא שאני מפחדת מאד מהשנות המקרה ולפעמים חוששת לחיי, למרות שלא הייתי מאויימת באותה סיטואציה אלא רק גידופים ותהפרצויות זעם, אינני יודעת אם הפעם הבאה תהיה יותר דרמטית. חברי מאד אוהב אותי - אין לי כל ספק בכך, עברנו את גיל ה - 50. אין לי מושג למה אני מתעניינת בפורום, לא חושבת שיהיה לי האומץ לחזור לחיות איתו תחת קורת גג אחת הוא מודע לכך ומקבל את הביקורים הקצרים שלי אצלו כ"זה מה יש כרגע". הוא שמח על המודעות שלי לנושא, מסרב בתוקף לקבל תרופות, אלא רק כדורי שינה, ממעט לאכול, והכל באיטיות, עד מתי יימשך הדיכאון (3 חודשים)????? אשמח להתקשר אליך תמימי - תודה