מילים על כאב- לא שלי...
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
מתוך "אלמוגים- סיפור מונולוגי" מאת רני עובדיה במקום עמוק בפנים, מעבר למילים עדיין שמור בי הכאב בכל עוצמתו הבתולית וזה מה שמרגיע אותי עכשיו. לא הביטוי, לא הבכי אלא הידיעה שלא איבדתי אותו שהוא שם, כנגד כל הגיון כנגד כל סיכוי בוער כאבוקת הסנה כור נשמתי. פעם התדפקה נפשי על דלתות דייניה מתחננת לכל היותר לחנינה משאלתה שכל תכולתה כאב אי התגשמותה. מחר נאסוף את ההדים והקולות נשזר את הצללים והצורות ובעדנת סליחה בהרפיית צלקת נחון אותם לשקוע במקומם. מילים הן שוניות האלמוגים של הנשמה, ומי שמדבר יכול רק להתקרב ולנסות לשמוע הד בתוך השקט העמוק. דיממתי פעם אחת עד מוות, כשהרגשתי שאני כמעט מתה, הסתכלתי על עצמי וראיתי שבכל זאת נשארתי בחיים, וגם אם כבר לא היו אלה החיים שהיו לי פעם, הייתי אני אותה אחת, רק פחות חיי, ולאט לאט גיליתי את החיים שלאחר המוות, ועכשיו אני מתחילה לגלות את החיים שלפניו. ואף כי המוות חוצה את חיי לשניים, הם חצויים אבל הם גם אותם חיים עצמם. זו הקלה גדולה שקשה לתאר אותה. היה כאב בלתי נסבל. ועכשיו, איך אומר פוליקר, יש אותו כאב אבל פחות, והמעבר הזה מבלתי נסבל לנסבל הוא מעבר צר, אבל כל מילימטר בו נכבש ביושר לב, וטוב להרגיש את האוויר הנקי זורם דרכו. אני לא יודעת מה איתכם, אבל המילים האלה מאד מדברות אלי. שנרגיש את האוויר הנקי זורם בנו ומכניס לנו שמחה ובריאות. תמי.
לתמי תודה וחיבוק וירטואלי שבת שלום, דר' גיורא הידש
