יש תקווה?
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
שלום דר' אז מאיפה אני אתחיל? אני בת 23 כבר כמה שנים טובות אני צוברת ומדחיקה כל מיני הפרעות שכבר אני לא מצליחה להשאיר בפנים. זה מתחיל בחווית סמים ראשונה של טריפ רע מאוד בגיל 16 ,וממשיך בשנים של עישון סמים טריפים ואקסטזי, בבולמיה שנתמשכה 5 שנים, הצלחתי להתגבר עליה לקרוב ל 3 שנים ועכשיו היא חזרה שוב. חוץ מזה אני סובלת מהפרעות של מחשבות ומעשים כפייתיים, מלחץ,כהות ריגשית קשה וזהות מינית מטושטשת ביותר והרבה הרבה בדידות . על רוב העובדות האלה אין לאף אחד מהסביבה שלי מושג,אני שחקנית מעולה,הגעתי לרמות כאלה שאין קשר ביני לבין הזהות שאני משדרת החוצה לחלוטין. בנוסף הבלבול והסבל הפנימי ,מתווספים אליו גם כאבים גופניים - בעיקר כאבי גב ופנים של נוקשות וכיווץ שרירים. למראית עין הכל בסדר, אני מתפקדת: גרה לבד, לומדת וכו' אבל אני מותשת, אני כואבת אבל הכי גרוע אני לי מושג למה, אין לי שום טראומת ילדות שידועה לי. איך אני יכולה לעזור לעצמי - אני מעדיפה ללא עזרה חיצונית עד כמה שאפשר. מקווה לתשובה מעודדת
היי טלי, כמובן שממכתבך אפשר לחשוב רק על מקור מצוקה אחד והוא הסמים, הבריחה לסמים אינה טיפול ועם שמוש ממושך, (בכל סם), ישנן תופעות נפשיות אשר מאוד יתכן שהן תוצאה של הסמים. כמובן שאפשר לבדוק ולהעריך ולהעמיק את המקורות והסיבות למצבך הנפשי. לדעתי לא זה העיקר, העיקר הוא איך אפשר לעשות את הדברים טוב יותר ומה יביא לשיפור במצבך הנפשי והכללי כיוון שאת נמצאת בראשית חייך. ועכשיו הרצאה קטנה שאני מאמין בה יותר ויותר: אנשים בין הגילים עשרים לשלושים עושים את שלוש ההחלטות החשובות בחייהם: בחירת בן הזוג, בחירת מקצוע ובחירת סגנון חיים. שני הראשונים מובנים ללא הסברים רבים השלישי פחות מובן ולכן אסביר אותו. אפשר לחיות במושב במצפון זהו סגנון חיים אחד, החיים בחיפה אינם דומים לחיים בתל-אביב, אשר בכלל אינם דומים לחיים בניו-יורק. כך גם אם משהו לומד מקצוע אקדמי אז עבודה באוניברסיטה במחקר אינה דומה לעבודה של מהנדס במפעל. שלושת הצמתים הללו שאת נמצאת לפיתחן, שלושת ההחלטות הללו יקבעו את דרך חייך עד 120 ולכן המלצתי היא להיות במצב הנפשי הטוב ביותר שאפשר. היום אני די לוחץ על בני נוער בגילים הללו להגיע לטיפול נפשי (לא חשוב כרגע אם שיחות או תרופות) כדי שיקבלו את ההחלטות הטובות ביותר והמתאימות להם. זה הזמן לטיפול נפשי ולא בעוד עשרים שנים כאשר תגידי איפה היה הראש שלי ומדוע התפשרתי. אני חושב שאת רוצה לעשות את הדברים "לבד" כפי שכתבת עדיין מדעות קדומות וחששות מטיפול נפשי. תתגברי ותהיי אמיצה ותלכי לטיפול, הוא יכול לעשות לך רק טוב. כבר מזמן הפסקנו לחשוב שצריך לעשות הכל לבד ויותר מכובד לעשות לבד. ממכתבך אני מבין שיש לך כוחות ויכולת, חבל על הזמן וחבל לבזבז אותם, תלכי קדימה ועם טיפול נפשי זה יותר מהר ובצורה שיותר מתאימה לך. קדימה, ותעדכני, דר' גיורא הידש
תודה דר על תשובתך המהירה. שני דברים ראשית הפסקתי לגמרי עם כימיקלים כבר למעלה משנתיים וסמים קלים אני מעשנת כבר רק לעיתים רחוקות. אבל היינו הך זה לא שינה בהרבה את המצב. דבר שני- הייתי כבר בטיפולים פסיכולוגיים למשך זמן לא מבוטל אך הרבה שינוי או איזו הארה חדשה לגבי עצמי לא קיבלתי מהכיוון הזה. ממש לא התלהבתי (ניסיתי 3 פסכ' שונים)
עוד דבר אני מסכימה איתך לגמרי לגבי מה שכתבת על הצורך במצב נפשי טוב כדי לעשות את ההחלטות הנכונות לחיים. אני התחלתי ללמוד לא מזמן וזה ניראה לי בתור בחירה מוטעית של מקצוע שלא מתאים לי. הסיבה לבחירתו הייתה אכן סוג של וויתור ובעיקר רצון לתחושת נורמליזציה (על פני השטח) בחיים שלי וכמובן הציפיות מהסביבה. אני מרגישה שוויתרתי מוקדם מידי על החלומות שלי... זה לא עצוב?
