המשך טיפול תרופתי..

שלום. אני בת 21. מטופלת באפקסור קרוב לשנה, במספר החודשים האחרונים במינון של 300 מ"ג ליום. (זאת לאחר שהייתי מטופלת בסרוקסט במשך 4.5 שנים והוחלט להחליף טיפול, כל שלמעשה בחמש פלוס השנים האחרונות אני מטופלת תרופתית) בנוסף אני נוטלת 100 מ"ג טופמקס בכל יום (שבמקרה שלי נועד לעזור לירידה במשקל ולהפרעות אכילה). בכל חמש השנים האלה הייתי מטופלת אצל רופא אותו מאוד אהבתי והערכתי. מאז סוכות בערך, הפסקתי להיפגש איתו, כאשר לא הייתה פרידה או סיכום כלשהו. אני חווה את סיום המפגשים עם הרופא (שהיה מבחינתי הרבה מעבר לרק רופא), כחוויה מאוד כואבת ומפחידה. חשבתי על זה, ואני לא מעוניינת להתחיל אצל פסיכיאטר אחר. אין לו תחליף, וגם אין לי כוחות לכל זה. בעיקרון אני יכולה להמשיך לקחת את התרופות דרך רופאת המשפחה, היא מוציאה לי מרשמים כל כמה חודשים. נורא קריטי מעקב אצל פסיכיאטר? ובגלל שיש לי הרגשה שתגיד שכן, אז המשך השאלה הוא כזה - אם צריך מעקב פסיכיאטרי כל עוד אני נוטלת כדורים כאלה, אולי אפסיק לקחת אותם? אני יודעת שאסור לעשות את זה בבת אחת. אני יכולה לעשות את זה בהדרגה. אולי כן ללכת לרופאת משפחה שרק תעזור לי בהפסקה של הכדורים? כבר מעל 5 שנים אני לוקחת כדורים. כל מיני. מתמודדת עם כל מיני שטויות. אם זה דיכאון, הפרעות אכילה, חרדה וכאלה. כמה כדורים זה הכרחי? אני לא מאוד נחרצת בדעתי להפסיק את הטיפול התרופתי, אני כן נחרצת בדעתי שאני לא רוצה פסיכיאטר חדש.

לאנה-מיה לא כתבת האם היית רק במעקב תרופתי אצל הפסיכיאטר או שהטיפול כלל שיחות. בדרך כלל הפרידה וסיום הטיפול הוא שלב מאוד מאוד חשוב בטיפול עצמו ויש האומרים שהפרידה היא עיקר הטיפול. לכן חשוב מאוד לעבד את הפרידה מהפסיכיאטר שאת כל כך קשורה אליו. כמובן שאת עיבוד הפרידה אפשר לעשות עם הפסיכיאטר עצמו או עם פסיכולוג/פסיכיאטר אחר. אבל הנקודה העיקרית היא שחייבים לעבד את הפרידה. הטיפול התרופתי כעת הוא פחות חשוב, כאמור עיבוד הפרידה הוא הדבר החשוב. בכל אופן כיוון שמדובר בדברים מורכבים ומצבך הנפשי מורכב (לא ציינת מה מצבך הנוכחי), אני ממליץ לשקול את המשך הנחיצות והטיפול התרופתי יחד עם פסיכיאטר. שבת שלום דר' גיורא הידש

הייתי אצל הפסיכיאטר רק במעקב תרופתי, אבל כאמור, הוא היווה עבורי הרבה מעבר לרק רופא. יכול להיות שעיבוד הפרידה חשוב, רק שאני לא רוצה להיפרד. לכן, אני מעדיפה פשוט לא לחזור אליו יותר. אני פשוט לא רוצה ללכת להיפרד ממנו. גם אם זה ילדותי משהו, כך אולי לא ניפרד אף פעם.. לא יודעת, לא יכולה לשאת את המחשבה של פרידה ממנו. בשנתיים האחרונות המצב שלי נתקע, ומצאתי את עצמי מאוד פאסיבית, ובמספר החודשים האחרונים חלה הדרדרות משמעותית במצב. דכאון שוב, מצברוח רע, חוסר חשק, חרדה, חוסר טעם לחיים, ייאוש. לפני כמה חודשים גם חזרתי שוב לבלמוסים באוכל, אבל כשראיתי שעליתי במשקל הפכתי את זה לדיאטה חריפה, (המנעות מפחמימות לחלוטין, ערך קלורי שאני בספק אם מגיע ל800 קלוריות ביום וכו') בה אני מחזיקה כבר מעל חודשיים. זהו. בעיקרון אני מעבירה את הימים שלי במצבי רוח מגעילים, המון שינה, עצבנות, ומחשבות שלא נותנות לי מנוח. אם לומר את האמת, אני גם מזייפת עם הכדורים, לוקחת-לא לוקחת, ואת ההשפעה של זה עליי אני מרגישה היטב. אני מאוד משתדלת לשים לזה דגש, ובכל זאת להקפיד לקחת אותם, כי אני מבינה שהמשחקים האלה לא חיוביים כל כך. האמת היא שבשבוע שעבר התחלתי טיפול פסיכותרפיה, אחרי שנתיים בהם לא היה לי. במקום בו התחלתי את הטיפול הם רוצים להעביר לשם גם את הטיפול הפסיכיאטרי ואני כאמור מתנגדת להתחיל טיפול חדש כזה. עוד לא הבהרתי להם את המצב כראוי. יש בי צד שחושש להפסיק לקחת לגמרי תרופות עכשיו, כי אחרי המשחקים שעשיתי עם הכדורים, ראיתי מה קורה לי אם אני לא לוקחת אותם. העוצמות של הכל נהיות פי אךף יותר גרועות. מפחיד אותי, ואני לא יודעת, אם אני יכולה בלי. מצד שני, יש לי קושי אמיתי מאוד והתנגדות עכשיו, גם ללכת להיפרד מהפסיכיאטר, וגם להתקרב לפסיכיאטר אחר. אני לא יודעת אם אני יכולה לשאת את זה. אני פשוט כנראה אמשיך למשוך את המצב כמו שהוא.. אקח את הכדורים ולא אהיה במעקב פסיכיאטרי. יש את ההתחלה של הפסיכותרפיה, וזה כן אור בקצה המנהרה. קלוש, אבל לפחות יש אור..