צריכה עידוד

אני עוברת עכשו תקופה מאוד לחוצה. אנילא זוכרת איפעם שהייתי כל כך מתוחה באיזו תקופה בחיי. יש לי סמסטר מאוד עמוס, נכשלתי בשני מבחנים, ויש לי 3 עבודות מאוד גדולות להגיש עוד חודש. היו כמה ימים שאני חושבת שהיו נופלים תחת קטגוריה של חרדה או משהו דומה. היה לי מאו דקשה להירגע וחששתי שאנילא אשן טוב. גם ככה רוב השנה האחרונה השינה שלי לא הייתה משהו. אפילו עשיתי בדיקת שינה שאיששה את זה שהשינה שלי לא יעילה כנראה בגלל מתח. קשה לי מאוד להתרכז במטלות שלי והיו כמה ימים שכבר שחבתי שלא אירגע אז לקחתי חצי כדור בונדורמין רק כדי לא לקום מותשת גם ביום למחרת. לקחתי פעמיים חצי כדור וזה רק עזר להפחית את המתח וקצת ניקה את הראש ממחשבות מלחיצות. באחד הימים לקחתי כדור שלם וישנתי מאוד טוב, לא התעוררתי בלילה, קמתי רעננה, ויחסית הרגשתי טוב. אני משתדלת לחשוב מחשבות שיבטלו קצת את הראייה השחורה שלי. שמה שחשוב הוא לעשות כמיטב יכולתי, שיש לי את היכולת לבצע את המטלות האלו וכו' וכו'. הבעיה היא כמובן שחוץ מתמיכה כלכלית של ההורים שלי (ממש קטנה, בעיקר לכסות נסיעות לאוניברסיטה ) אין לי תמיכה משום מקום. הורי לא ממש מצליחים להבין למה לבת האינטיליגנטית שלהם לא הולך באוניברסיטה חברות שלי לא ממש מבינות למה אני לחוצה או מה לא בסדר וזהו רוב היום אנילבד מול המחשב או בספריה, בלי שום אינטראקצהי עם אנשים אני מרגישה שזה מכלה לי את המצב הרוח, גומר לי את האנרגיות. בחודשיים האחרונים הייתי בעיקר בבית לבד כל היום. זה מאוד קשה להיות בלי שום אינטראקציה. ובלי שום נחמה, שום דבר ששובר את השיגרה כבר שבוע לא הלכתי לרוף כי מאוד קשה לי לארגן מוטיבציה או "לבזבז" את זמן המנוחה וההפסקה מהלימודים בריצה. אולי אם היה מישהו שיכולתי לדבר איתו אבל שוב, אין אף אחד סביבי שניסיתי לדבר איתו והבין אות תמך כי באמת ולא ביטל את התחושות שלי. אני מתחילה להישבר. בשבוע הבא יש לי פגישה עם פסיכיאטר כדי לבדוק אם יש לי ADHD (שזה משהו שכבר 10 שנים בערך אני חושבת שיש לי) אם אין לי את זה, סביר להניח שהקשיים בריכוז נובעים מבעיות ריגשיות ועם זה יהיה לי מאוד קשה. כי זה אומר שהמצב שלי כנראה באמת לא משהו. למרות שאת זה אני כבר יודעת. אני מסתכלת אחורה, כבר 3 שנים אני תקועה ככה, לא ממש מצליחה להתרומם עד הסוף, לא ירדתי במשקל ועוד לא יצאתי עם אף אחד. וזה מאוד עצוב ובודד אין לי מילים אחרות לתאר את זה. מה שהסביבה כל הזמן משדרת לי זה שלא מספיק כל מה שיש לי בפנים או מה שיש לי פוטנציאל להשיג ולתת, מה שחשוב זה איך שאני ניראית מבחוץ. דווקא מבחינת הפנים אין לי בעיה, אבל תוספת ה-15 קילו שנותרה עלי היא עושה מאוד רע ליחסי הציבור שלי. אוף

לשירה טוב לשמוע ממך למרות שכמובן הייתי שמח לשמוע דברים אחרים. נראה לי שאת עובדת במאמץ יתר ולכן הוא גם מחליש אותך ואז את צריכה להתאמץ יותר, כלומר יש כאן מעגל סגור שחייבים לפרוץ אותו. לכן לדעתי חשוב מאוד שתשני טוב, כלומר שהשינה תרענן אותך, עם בונדורמין או בלי, חשוב שתשני טוב. אולי כדאי ליטול דווקא תרופת הרגעה ולא רק תרופת שינה, הרי הבעיה בשינה היא בגלל המתח. לכן, חשוב שתוכלי גם לנוח במשך היום, לדבר עם חברה, לצאת לסרט (אפילו לבד), או לקרוא ספר ולצפות בטלוויזיה, דברים מרעננים שלא קשורים ללמודים. ספורט כמובן מומלץ אבל את זה את כבר יודעת. תזכרי שהפרעת הקשב הייתה צריכה להתחיל כבר בילדות, אבל נניח שתאובחן הפרעת קשב, עדיין ישנה אפשרות שאת סובלת מהפרעת קשב יחד עם חרדה ומתח, שתי האבחנות אינן סותרות זו את זו ועלולות להיות ביחד. לכן, אני חושב שכדאי לנסות ולהוריד מהמתח בכל מקרה. הידש

יש לי זיכרון (וגם להורי)של בעיות גם בילדות של קשב ריכוז וכל מיני תופעות שקשורות, למרות שהיה לי יחסית קל כי הייתי מחוננת. ברור לי שכרגע גם אם יש לי הפרעת קשב, יש לי גם הרבה אפקט שמשפיע לי על הריכוז ועל התפקוד בכל מקרה, שני הדברים ביחד או רק המצב רוח והלחץ מאוד לא טובים. אני משתדלת לפחות לשמור על שעות קבועות של שינה, למרות ששעות הערב קשות לי מאוד מבחינת מב רוח. אני מאוד משתדלת לעשות הפסקות ולשכנע את עצמי שאני עושה כמיטב יכולתי, ושיש לי יכולת להצליח וכו' וכו'. בכל מקרה ביום ראשון הפגישה עם הפסיכיאטר ומאוחר יותר באותו יום פגישה עם הרופא משפחה (לעדכן) כך שמאחד מהשניים אני אתייעץ מה אפשר לקחת להפחית את הלחץ. תודה על תגובתך, תמיד מחמם את הלב. גם אני מקווה לחדשות טובות יותר. יש לי תקווה גדולה שהכל יסתדר בסוף אבל בינתיים הביצוע קצת צולע

שירה יקרה ככותרת-על של כל הדברים שאת מספרת ומתארת, נראה לי שאפשר לרשום באותיות גדולות גדולות את המילה "ל ח ץ". (או מתח, אם את דווקא מעדיפה). אישית, אני יודעת שכאשר אני בתקופה לחוצה זה משפיע על כל-כך הרבה תחומים אחרים בחיים, זה כמו גזע של עץ שמסתעף להרבה כיוונים: מיד השינה נפגמת, כושר הריכוז יורד פלאים, התיאבון משתנה (או מתגבר או יורד, לרוב מתגבר לצערי), מצב הרוח נהיה מדוכדך, המוטיבציה לעשות דברים - אפילו מהנים - צונחת למטה, שימי לב שמדובר בדיוק באותם הסימפטומים שתיארת, כך שיש להניח שאת ואני לא היחידות עלי אדמות שחשות כך, מן הסתם מדובר בתופעות רגילות וטבעיות לגמרי. קטונתי מלייעץ לך איך להפיג את הלחץ (את יודעת מה אומרים: אלה שלא יודעים לעשות - הופכים ליועצים) אבל מה שכן ברור לי זה שאסור להיכנע ללחץ ואסור לאפשר לו לגרום לך לשקוע לתוך השלולית השחורה הזו של הייאוש והעצב. אני מבינה שאין לך חשק לצאת עם חברות או לעשות דברים אבל תתייחסי לזה כאל "תרופה" שאת צריכה לקחת. נשמע מוזר אני יודעת, אבל זו בדיוק התרופה כדי לגרש את המצברוח הזה. התחושה הזו שאף אחד לא באמת מבין אותך - יתכן שהיא מושתתת על בסיס אמיתי כי אישית אני מאמינה שאף אחד לא *באמת* מסוגל להיכנס לתוך נפשו של האחר כדי להבין אותו עד הסוף. אני מקווה שזו לא נשמעת תפיסת חיים פסימית כי זו ממש לא הכוונה. כוונתי היא שרק אנחנו חיים בתוך גופנו ובתוך נפשנו ובדיוק כשם שאין אנו מסוגלים להבין באופן מוחלט את הזולת - כך לא כדאי שנצפה לכך מהסביבה. אולי זו ציפייה מוגזמת מדי, לקוות שהסביבה הקרובה תבין אותנו לגמרי, ויתכן שהציפיה הזו מובילה לתחושה קבועה של אכזבה. אני חושבת שכאן בפורום את תמיד יכולה לזכות בהבנה רבה, כי את יכולה למצוא אנשים שמדברים על תחושות דומות לשלך. לגבי החברים והחברות הקרובות בעולם הלא-וירטואלי, כנראה שתיאלצי לעגל קצת את הפינות בנושא ההבנה המוחלטת, ואולי לנסות ולהתמקד בתכונות החיוביות שאת כן מוצאת באותם אנשים בחייך: תחומי עניין משותפים, יציאה לבית קפה או סרט טוב, יש עוד המון דברים בחיים פרט למצוקות הקיומיות שלנו (ואני לרגע לא מזלזלת בהן כמובן). נסי אולי להתמקד בדברים ש*מחברים* אותך לאנשים סביבך במקום לראות יותר את הדברים שמפרידים ביניכם (כמו העובדה שהם לא באמת מבינים אותך). אל תעבירי ימים שלמים לבדך עם המחשבות, כפי שאמרת זה מכלה את האנרגיות שלך ולדעתי זה מכלה גם את החיוניות ואת שמחת החיים שלך, וחבל כי יש לך כל-כך הרבה. תרגישי טוב ואל ייאוש ! אבישג

שירה יקרה אין לי הרבה להוסיף על דברי קודמי. רק רציתי להגיד שאת יקרה כאן בפורום, מוצאת בעצמך הרבה כוחות לעזור לאחרים ואני משוכנעת שהכוחות האלה יתנו לך בסוף את הדרך ואת הכיוונים לשפר גם את מצבך שלך. תרגישי טוב, תמי.