לכולם

רע לי. מאחורי 10 שנים של סבל אינטנסיבי מכל העסק המסריח הזה של החרדות. אני מרגישה אומללות. אני לא המדוכאת מהסוג שלא קם בבוקר ולא מתפקד. אני עובדת, מתפקדת, מחייכת במשך היום. מבחוץ. ועכשיו- אני מנסה לישון ובוכה. חונקת את הבכי בתוך הכרית כדי לא להדאיג אף אחד. עצוב לי כל-כך. עצוב לי על עצמי. על מה שנהיה ממני. על מה שלא נהיה ממני.. על מה שיכולתי להיות לולא הכל התפנצ'ר כל כך בדרך. על הפספוס הזה. על חוסר הצדק הזה. על הסבל הזה. הדמעות זולגות.. מי יחבק אותי? מי ינחם אותי? מי יאהב אותי? מי ירצה אותי? אנשים אוהבים אנשים שמחים.. הכל היה יכול להיות כל-כך אחרת.. אני שונאת את אלוקים. אני הולכת לקחת טישיו.. לילה טוב.

שלום, כמובן שאפשר לאמר הרבה דברים, לשאול שאלות רבות ואולי ישנן גם תשובות. אבל נראה לי שהדבר הנכון ביותר הוא להיות אתך בכאב ובתחושות הקשות. כל טוב דר' גיורא הידש