יש לי אח סכיזופרני, קשה לי!!!

שלום, את גיל ההתבגרות שלי עברתי בצורה מאוד סוערת בגללו. אף אחד (מלבד אבא שלי שהיה חלש בעניין) לא תמך בי, ולכן נותרתי עם הרבה בעיות רגשיות עמוקות. רק לפני שנה פתחתי עצמאות ללכת ולטפל בעצמי. היום אני בת 21 (הוא בן 29) ועדיין קשה לי איתו. אנחנו כל הזמן רבים, משום שהוא מציק ומטריד את מנוחתנו לאחר יום לימודים או יום עבודה. אני חושבת שההתנהגות שלו נובעת מתמיכת יתר מאמא שלי ומהפינוק הרב שהפך אותו לחסר גבולות. שאלתי היא האם אני צודקת או שפשוט ככה הם חולי הנפש- לא מבינים עניין וצריך להסביר להם שוב ושוב. רציתי עוד לדעת מה אפשר לעשות, כי אני פשוט נואשת. אני מרגישה שעדיף שאו הוא או אני נשאר בחיים, כי איתו ממש אי אפשר לחיות! כדי שלא תתן לי את העצה לצאת מהבית, אציין שבעיה זו היא לא רק שלי. ובנוסף, שיש לו אחלה דירה משלו (פה הבעיה היא מהפינוק של אמא שלי). באמת אודה על התייחסות רצינית לירז

ללירז מגיעה לך התיחסות רצינית ביותר כיוון שמדובר בבעיה רצינית ביותר. כמו כל מחלה, גם מחלת נפש היא מחלה של כל המשפחה, כאשר יש בן משפחה אחד שחולה (בכל מחלה קשה שהיא) כל המשפחה מתרכזת סביבו וסובלת, כל אחד מהמקום שלו. בודאי שמחלת נפש שתוקפת אנשים צעירים מכבידה הרבה יותר. כל אדם חולה (אפילו בשפעת), מקבל פינוק ויחס מיוחד, כך שבמידה מסויימת אפשר להבין את הפינוק של אמך, אבל כמובן זו שאלה של מינון, במינון רב מידי, פינוק עלול גם להזיק, אבל איני חושב שתוכלי לחנך או לשנות את אמך כעת.....הלוואי ואני טועה. בהבדל מגיל ההתבגרות, את כבר בוגרת, אומנם לא עצמאית ועדיין כנראה אינך יכולה לצאת מהבית אבל את צריכה לתכנן את חייך כבוגרת - למודים, מקצוע, עבודה, נישואין, קריירה וכך הלאה. לכן, כעת כבר לא כדאי להתייאש כי בגדול את בדרך לצאת מהבית-במקודם או במאוחר. כעת את צריכה לדאוג לעצמך ולראות כיצד את מסתדרת בבית עם המחלה והקשיים הרבים כדי שהעתיד שלך יהיה טוב יותר. כנראה שיש הרבה מאוד כעס על מחלת האח, ולכעס הזה הבטים רבים, אם את מרגישה שנכון לך כדאי לחשוב על פסיכותרפיה. פסיכותרפיה חשובה במיוחד כי היא תעזור לך להיות במצב נפשי טוב כדי לתכנן ולהתחיל לבנות את חייך. מקווה שעזרתי דר' גיורא הידש

אני חושב שאת צודקת. רוב הדברים לא קשורים לשיגעון/מחלה שממנו הוא סובל או סבל בעבר אלא יותר ליחסי משפחה לא תקינים שהתפתחו במהלך השנים וניתנים לשינוי. לדעתי תפנו ליעוץ וטיפול משפחתי. אפשר לעזור לכם להגיע לחיי משפחה יותר תקינים למרות השיגעון/המחלה של אחיך [אגב לא ציינת כיצד היא מתבטאת, אבל לא משנה]. טיפול משפחתי רלבנטי גם אם את עוזבת את הבית. אפשר לעזוב את הבית אבל אי אפשר לעזוב משפחה שבה נולדת ולכן כדאי להתיעץ עם איש מקצוע שיראה את כל התמונה בכללותה.

לירז, אני מתארת לעצמי שקשה לחיות עם אח מפונק. לי יש כמה כאלה ואכן קמתי ועזבתי. אני גרה בדירה עם שותפה... רק שלהבדיל ממך אני היא החולה. אני חולה במה שנקרא הפרעת אישיות גבולית וזאת מכה לא קטנה. מעבר לזה - נראה לי שהמשפחה שלך צריכה טיפול משפחתי. כך תוכלו להעמיד את הדברים במקום. זה יהיה טיפול ארוך וקשה אך הוא חייב להעשות. אני מתארת לעצמי שאמא שלך רואה באחיך יצור חסר ישע ולכן היא מפנקת אותו עד טימטום חושים. זה לא טוב. דווקא לאדם עם בעיות נפשיות צריך להעמיד גבולות של מה מותר ומה אסור. בעיקר עם חולי סכיזופרניה. לא כל חולי הנפש הם כמו אחיך... רובם בדיוק חווים את החוויה ההפוכה - חוסר קבלה של המשפחה, דחיה וכיוצא בזה. היכנסי לאתר "קולות" ותקראי קצת על עולמם המיוסר של רבים מאיתנו. הכתובת היא: www.voices.co.il אני מבינה את הכעסים שלך על אחיך ועל אימך .... זה טבעי לחלוטין. אחיך בכלל אמור לצאת לחיים עצמאיים את צריכה לדון בנושא עם איש מקצוע. אם את רוצה מידע נוסף, כתבי לי מייל. רחל