אין לי אף אחד

לאחרונה לצערי אני מרגישה שמצבי מדרדר. עוד לא מדובר שמצב של חוסר תפקוד, אבל לדעתי זה רק עניין של זמן עד שיהיה לי קשה להתגרד מהמיטה בבוקר ואני אקבל את כל החבילה בפרצוף. בגלל הלימודים שלי לאחרונה התחלתי לחשוב אם אני אי פעם אפטר מהמחלה הזו (או הפרעה- איך שתרצו לקרוא לזה). האם העובדהש אנימתפקדת וסיימתי סבב של תרופות אומר שאני בריאה ובסדר? הרי אני יודעתש אני בקבוצת סיכון ללקות שוב בדיכאון, אני בסיכון יותר מאחרות ללקות בדיכאון שלאחר לידה(כשזה יקרה..). יש לי סף רגישות נמוך מלאנשים אחרים ואני לוקחת דברים קשה יותר. הבעיה הרצינית היא שכרגע אין לי מערך תמיכה. והאמת היא שאני גם לא חושפת את הצורך שלי בתמיכה. פעמים ספורות ניסיתי לקבל תמיכה מחברות, אבל מה שקרה עד היום לפחות זה ניסיון מאולץ להוציא אותי מהבוץ בלי לנסות להבין באמת איך אני מרגישה. אני נשאבת יותר ויותר לתוך מערכות יחסים בלתי מחייבות עם אנשים- כאלה שאני יכולה לעטות פרצוף מאושר רוב היום, אבל חזור לקונכיה שלי לעת ערב, מבלי שאף אחד ינסה לבחוש בי. יכול להיות שתרופות יעזרו לי מאוד לצאת מהמצב התקוע הזה, אבל אני לא כל כך מעוניינת לחזור לקחת מכל מיני סיבות. בינתיים קבעתי תור לרופאה שלי כדי לבדוק את השטח, לראות מה היא חושבת. גם בזה היה לי קשה להחליט. האם כדאי לחזור אחרי שנה לרופאה שמכירה את המקרה? או שאולי כדאי ללכת לרופא אחר שתהיה לו נקודת מבט רעננה על מצבי ודרך יצירתית לגשת את הבעיה. כל לחץ קטן מסביבי משפיע עלי מאוד-המחוייבויות הכספיות של הורי, חתונת אחותי, המצב הנפשי של חהמלעתיד של אחותי, מערכת היחסים של אבי עם הבוס שלו בעבודה, ועוד כל מיני דברים שלא מאוד קשורים אלי אבל אני לוקחת אותם לעצמי. מיותר לומר שזו פעילות גוזלת אנרגיה ממדרגה ראשונה. לפני יומיים הייתי צריכה ללכת לרופא שינייןם לטיפול חירום ובמשל שעתיים לא הפסקתי לבכות (לפני הטיפול!) לא בגלל הכאב שעתיד לבוא אלא בגלל העלות של הטיפול, מצב השיניים שלי , העובדה שבגיל יחסית צעיר אני כבר צריכה כתרים. פשוט לא יכולתי לעצור. מצד שני, יכול להיות שסוף סוף הייתי סיטואציה מלחיצה באופן אוביקטיבי ויכולתי להרשות לעצימ לבכות מול אמא שלי (שבאה איתי לרופא). אני מריגהש שאין לי אף אחד. הימים הפנויים שלי (מעטים) עומדים בניגוד מוחלט לימים בהם אני עסוקה. לרוב אני מסתובבת סביב עצמי בחוסר מעש מנס להימלט מהמחשבות. כל דבר קטנטן הוא טריגר לבכי (ואני בוכה רק כשאני לבד). יכול להיות שמבחוץ היה אפשר לקרוא לזה אפקט שטוח או מצומצם. כמו שכבר אמרתי אני משתדלת שהתפקוד שלי לא ייפגע (למרות שברור שאם המצב לא טוב התפקוד נפגע גם אם אני לא ערה לכך), אני ממשיכה ללכת לחדר כושר, הולכת ללימודים כל יום, לא מפספסת אף יום בעבודה. הרבה פעמים אני יוצא תמהבית כי אני יודעת שהישיבה בבית תרע את מצבי. אני מאוד רוצה להצליח לדבר עם מישהו על מה שעובר עלי, על המצוקות שלי, על הסבל, אבל אין מי שישמע את קולי. יש מי שיקשיב, אבל את מי ששומע באמת. כל אחד שומע את מה שהוא רוצה ולא את מה שאני אומרת. מבחיה כספית אני לא יכולה לחזר לטיפול בשיחות, שזה מה שהיה עוזר לי עכשו יותר מהכל.

לשירה צר לי לשמוע את מה שאת כותבת אבל אנסה לעזור. ראשית אין מדובר באפקט שטוח אלא כנראה דיכאוני. בדרך כלל כדאי לפנות לרופא שמכיר אותך אם אין מניעה אחרת. את צודקת שקבוצת תמיכה הוא הדבר החשוב ביותר וחשוב שתצאי ותדברי עם אנשים וזה הדבר שעוזר לך הכי הרבה. אני מסכים איתך שחברות מתקשות ופעמים רבות לא אוהבות לשמוע את הקשיים ולכן כדאי לדבר עם איש מקצוע. כך שהפגישה עם הרופא אינה דווקא לנושא התרופות בלבד, אפשר לדבר איתו ולשתף אותו במה שעובר עליך. כל טוב דר' גיורא הידש

גם לי אין אף אחד- נו, אז מה? אבל יש חברים ויש אבא ויש אח...ויש....נו, ואני עדין לגמרי לבד וגם איתם. מבינה? לא מבינה? אני צריך לכתוב את זה בצורה יותר מסובכת כדי שתביני? בברכה מיכאל(מקקקי)

שלום, שמי הלן, ומה שכתבת כאב לי באופן אישי מאוד. אני מאוד מזדהה איתך. אני עוברת את אותו הדבר. יש לי את אותן התחושות בדיוק. את כאילו הצלחת לתאר את מה שעובר עלי. דעי לך שאת לא לבד. הידיעה הזאת לא כל כך עוזרת, אני יודעת. אני במצב של יאוד טוטאלי, של חוסר תפקוד, אני ישנה כל היום וכל הלילה, והתרופות לא מצליחות לשנות את מצב רוחי. אני כל הזמן חושבת מחשבות התאבדותיות. אבל אני מפחדת מאוד. אני מפחדת מאוד מהעתיד. נראה לי שאין לי שום תקוה להצליח, אני מיואשת מראש. אני מרגישה שכבר נתתי את ההזדמנות לעצמי בשלושים ושתיים שנה האחרונות, וזה לא הלך, ולא בא לי להמשיך הלאה. לא בא לי להמשיך לסבול. אני סבלתי הרבה. באמת סבלתי. תמיד הייתי מוזרה, היו לי בעיות, תמיד תמיד תמיד. כל חיי היו מלווים בבעיות שנבעו מאישיותי הבעייתית. לכן המסקנה שלי היא שגם בעתיד יהיו לי בעיות, כי אשיותי לא תשתנה, לכן הסבל ימשיך, ואני לא מעוניינת בכך. האופן שבו הדיכאון מכאיב הוא נורא ואיום, מזעזע. זה כמו כאב כרוני שמטריד ולא עובר ואין דרך להיפטר ממנו. אפשר ללכת לרופא שיניים כשכואבות השיניים, אבל אם את בדיכאון, אין כל כך מה לעשות. אני מאוד בספקות לגבי הפסיכיאטר שלי, כבר איבדתי אמון בטיפול התרופתי. אין לי שום מילה לעודד אותך. אני יודעת באופן רציונאלי שזה עובר. בסוף זה עובר. זה כמו שפעת-היא בסוף עוברת. נכון? אז זה בדיוק כמו שפעת. צריך רק לחכות שזה יעבור, בסבלנות. לדעתי לא צריך לעשות הרבה אם אין כוח. פשוט לחכות. בשלב מסויים המוח יתחיל שוב לתפקד כמו שצריך ולשחרר את כל הסרטונין שלו או מה שלא יהיה... ואז הדיכאון יעבור. ואם תגיעי לשם, אז תוכלי לחזור להינות מהחיים. תחכי שזה יעבור כמו שמחכים ששפעת תעבור. פשוט יושבים ומחכים. אין הרבה מה לעשות. ואל תפגשי עם אנשים אם זה לא עושה לך טוב. לא מערכות יחסים לא מחייבות. עדיף להסתגר מאשר לחייך חיוכים מאולצים. והכי טוב, תמצאי אנשים שדומים לך. שהם כמוך. שהם סובלים. שהם יכולים להבין אותך. אני לא ממליצה לך שתעשי כמוני, אבל אני סתם אדבר על עצמי כרגע: הבנתי אחרי הרבה הרבה שנים שאני שונה. יש לי בעיה. מחלה. והרבה אנשים נורמלים לא מבינים אותי ואני לא מסתדרת איתם. הם מפחדים ממני. ואני הרבה יותר נהנית עם אנשים כמוני. אז עכשיו אני מתחברת עם כל מיני סכיזופרנים על תרופות, או שלא על תרופות. בילוי עם סכיזופרן שלא לוקח תרופות זה נהדר. את בדיכאון קליני והוא הוזה הזיות ומתפרע וגורר אותך אחריו. שניכם צריכים פסיכיאטר מלווה ועזרה ראשונה דחופה. זה די מבדר. אז הפסקתי להעביר את הזמן עם אנשים נורמלים, או לצפות שאנשים נורמלים בכלל ירצו להיות סביבי. מה את אומרת? אנא, הגיבי. הלן.

באופן מאד אירוני אני נמצאת פעם בשבוע עם הרבה פכיזופרנים בלימודים (אני לומדת פסיכולוגיה). אכן אני מחשה עד שזה יעבור. למזלי הגדול אין לי מחשבות אובדניות ומעולם לא היו כך שהמצוקהב"שליטה, אם אפשר לקרוא לזה כך. מה שמטריד אותי הוא שאני משתדלת עד אין קץ להיות קשובה למי שסביבי, אני אמפטית ונחשבת בקרב חברותי כבן אדם רגיש לסביבתו ששם לב לפרטים הקטנים, שיודע לומר את הדבר הנכון כמעט תמיד. זה לא בגגל שאני מוצלחת זה בגלל שאני קשיבה. יש ליתחושה שאף אחד לא מקשיב לי באמת- לא שומע את קולי. כולם שומעים א תהמילים אבל לא את המשמעות שאני מצרפת לדברים. לקחתי תרופות כשנה והפסקתי כי השתפר המצב וגם מעוד סיבות (את יכולה לקרוא בחיפוש את סיפורי שמתחיל כבר לפני שנתיים). כרגע , למרות המצב הלא טוב אין לי כוונה לחזור לקחת כדורים. אני פועלת על אוטומט, מושכת קדימה בשיניים רק כדי לא לזרוק את מה שכבר הצלחתי להשיג עד עכשו. כואבת ביותר היא העובדה שעד לפני שהדיכאון (ולפני שעליתי 20 קילו) הייתי בחורה מאוד מחוזרת והמון בחורים היו מתחילים איתי, אבל מאז הדיכאון לא יצאתי אפילו לבליינד דייט אחד- כבר שנתיים!!! קשה לתאר עד כמה זה חסר. אני אפילו כבר לא מדברת על סקס אלא פשוט על יחס, על מגע פשוט.