חרדה ללא דיכאון
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
לרופא שלום אני סובלת מחרדה שמתבטאת בעיקר ברחוב ובשיחה עם אנשים. למרות זאת אני יוצאת, עובדת ולא נמנעת מדבר ומנסה לחיות עם זה ואף להתעלם מזה. ברצוני לשאול: כיצד זה ייתכן שבמשך שנתיים וחצי למרות שאני חיה עם זה בשלום, זה ממאן לעזוב, למה יש ימים טובים ופתאום ימים שבהם החרדה גוברת (למרות שהתנאים הסביבתיים נשארים אותו הדבר), האם כל אדם שסובל מהתקפי חרדה מפתח את זה לחרדה חברתית ואף אגרופוביה?והכי מציק, האם המחשבה האוטומטית והצפיה להתקף שצצים כל פעם שאני יוצאת מהבית או מדברת עם מכרים,יחלפו איי פעם. אינני מטופלת בתרופות בגלל פחד נוראי מתופעות לוואי, מהתמכרות ומנפילה לאחר הפסקת כדור. תודה על תשובתך רינת
לרינת אכן אנשים הם מורכבים. למרות שבגדול מצבך הכללי לא משתנה הרי כל יום הוא שונה, לעתים החרדה גבוהה יותר ולעתים את רגועה יותר. לעתים את ישנה יותר וטוב יותר ולעתים הלילות מעט שונים. את מתאתרת תופעה הנקראת "חרדת צפיה", כלומר ישנה ציפיה שהחרדה תגיע, תופעה זו די מדאיגה ולכן היא מסמנת שהמצב חמור יותר מכפי שאת מודה בעצמך. טוב מאוד שאינך מוותרת לעצמך ואת ממשיכה לעשות את כל מה שאת רגילה לעשות ואינך נכנעת לרצון לוותר, רצון זה מביא בדרך כלל למה שאנחנו קוראים התנהגות הימנעותית-המנעות ממצבים שמעוררים את החרדה-כל הכבוד. בכל זאת הייתי מציע לך לקרוא קצת בפורום, להתייעץ עם אנשים נוספים ולהתגבר על הסטיגמות והחרדות מטיפול נפשי. את כבר סובלת יותר משנתיים וטיפול בהחלט עשוי לשפר את איכות החיים. אם את כל כך מפחדת מתרופות, אז אולי כדאי להתחיל בשיחות? שבת שלום דר' גיורא הידש
